ניצת הדובדבן נובמבר 2021

רביצה מול המסך אוטומטית מורידה את הילד ב'סולם הרגשות', סולם שמתחיל ברגשות 'גבוהים' כמו החלטיות, ביטחון עצמי, רגש של 'משחק', רגש של פעילות, רגש של התלהבות מדברים, רגש של גילוי עניין וכך הלאה, ומשם הוא יורד לרגשות 'נמוכים' יותר כמו שעמום, אנטגוניזם, כעס, שנאה, פחד, צער, אפתיה וכו'...

הרגשות לרמה רגשית של 'כעס' או 'זעם' (רגשות נמוכים מרגש של 'עניין'). במצב כזה הוא עושה 'דווקא' בתחומים אחרים ), מפחית את … (למשל: מרביץ לאחותו יציאותיו מהבית ופחות ופחות מתקשר עם הוריו. עלולה להתרחש התנהגות הפוכה: הילד מציית לנו יותר ויותר, ואז אנו עלולים לשים לב שהילד שלנו הוא 'יותר מדי טוב' וצייתן ולכן עלול שלא יעמוד על שלו בחברה ויחווה קשיים חברתיים וביטחון עצמי נמוך. כלומר, הילד יורד בסולם הרגשות. הכוונה שלנו הייתה טובה אבל התוצאה מוכיחה שלא פעלנו נכון. מה לא עושים? לא מגבילים זמן מסך על ידי החלטה חד-צדדית שלנו ולא לוקחים לו את הנייד מהיד. לא. למה? משום שכפייה או מניעה של דברים מהילד מורידות באופן אוטומטי את הילד בסולם הרגשות (הוא יורד לרגש של 'כעס' או לרמה רגשית של 'צער' ובכי) ואנו לא רוצים בזה. אולי מנענו כמה שעות של מסך מהילד על ידי שימוש בסמכות ההורית שלנו (רעיון בעייתי לכשעצמו, אבל זה למאמר ) ואולם בטווח הקצר ויותר מכך … אחר בטווח הארוך, הפעולה הזאת גרמה לילדנו לרדת בסולם הרגשות. מה כן עושים? משנים גישה. מגישה של מניעה לגישה של יצירת התנאים המתאימים לכך שהילד מלכתחילה לא ייגש למסך. איך? משתדלים לשמור את הילד במיקום גבוה בסולם הרגשות, לפחות ברמה רגשית של 'עניין'. אם הילד נמצא נמוך מהרמה הרגשית הזאת, הוא כלל לא יקשיב לנו וכמו כן הוא לא יתעניין בשום דבר ויפול לברירת המחדל ה'טבעית' - המסך. כלומר, עלינו לאתר ולנטרל אירועים שמתרחשים בסביבת הילד ואשר מורידים אותו במצב הרוח, ברמה הרגשית. למשל: חדשות מדאיגות, ריבים, צער, ביקורת על הילד, ענישה, איום, כפייה וכו' - כל אותם דברים בסביבתו של הילד אשר עלולים לדרדר אותו בסולם הרגשות.

היום פונים אליי לא מעט הורים בטענה הפוכה: הילד לא יוצא מספיק מהבית, אין לו מספיק אינטגרציה חברתית אמיתית ורבים מה'חברים' שלו הם ילדים וירטואליים, שותפים למשחקים וירטואליים במחשב או בנייד. ההורים של היום מחפשים כל מיני טריקים להוציא את הילד מהמסך: הגבלת זמן מסך ('תן לי עכשיו את הטלפון', 'אני מנתקת את המחשב', 'אין יותר פורטנייט! מספיק!') ההורים של היום מחפשים כתבות ובהן תשובה על זמן המסך המומלץ לפי גיל או טיפים איך אפשר להגביל זמן מסך לילדים. הרעיון למנוע מהילד להגיע למסך הוא אכן נכון. מסכים הם גורם מהפנט שמחדיר – בצורה סמויה - לילד מסרים שעלולים להזיק. כמו כן הם מאפשרים לו לחיות בעולם וירטואלי משלו ומנתקים אותו מהעולם האמיתי, מאינטראקציה אינטנסיבית עם אנשים ועם דברים בעולם הפיזי –אינטראקציה שהיא בעצמה תרפויטית לאדם. רביצה מול המסך אוטומטית מורידה את הילד ב'סולם הרגשות', סולם שמתחיל ברגשות 'גבוהים' כמו החלטיות, ביטחון עצמי, רגש של 'משחק', רגש של פעילות, רגש של התלהבות מדברים, רגש של גילוי עניין וכך הלאה, ומשם הוא יורד לרגשות 'נמוכים' יותר כמו שעמום, אנטגוניזם, כעס, שנאה, פחד, צער, אפתיה וכו'... ילד שנמצא גבוה יחסית בסולם הזה הוא ילד במצב טוב שמתעניין בדברים אמיתיים בחיים ופחות במסכים. נוסף על כך, הסולם הזה מסמן לנו האם אנחנו פועלים נכון עם הילד: אם הילד שלנו במורל גבוה, פעיל ושמח - הגישה שלנו כהורים היא נכונה, אבל אם הילד נמצא בחלק התחתון של הסולם (שעמום ומטה), אנו, כפי הנראה, עושים משהו לא נכון... הדרך שבה נוקטים הורים רבים להוצאת הילד מהמסך מורידה את הילד בסולם משום למה חשוב להכיר את הסולם הזה? שזוהי האינדיקציה שלנו למצבו של הילד:

| 02-5473584 | www.nizat.com |

57 |