עומר שדה

בנו, חבר יקר

לפני עשרה ימים התקשרתי אליך, כמו שאנחנו עושים כבר המון שנים, לאחל אחד לשני יום הולדת שמח. ממש קיוויתי שהמסורת הזו, למרות מצבך שהידרדר, לא תיפסק אבל לצערי לא ענית וגם לא הגבת להודעה ששלחתי. ולמרות שהבנתי וידעתי שהמצב לא טוב, ממש לא הייתי מוכן להודעה הקשה והמפתיעה שהגיעה אתמול. בנו, מגיל שש, כשהגעתי לקיבוץ, החיבור ביננו היה מיידי וחזק. החברות הכל כך מיוחדת שנולדה שם שנה והשפיעה עליי בכל כך הרבה מובנים. 40 ליוותה אותנו למעלה מ השנים המדהימות בבית הילדים ובמוסד ולאחר מכן תקופת הצבא, כשהייתי בא לישון אצלך בתל אביב והיינו יוצאים לאכול ולחגוג כמו שרק אתה ידעת. אחר כך שידרגנו את החגיגות בניו יורק ואפילו בדרום אמריקה. אתה התמקמת לך בניו יורק בלימודים ואני ונטע החלטנו לבוא לבקר. למרות הדירה הצפופה שלך, היה ברור לך ולי שאנחנו מתארחים אצלך ונהנים מהמעט זמן שהיה לך. כמה כיף היה לנו. חזרת לארץ אחרי לא מעט שנים בארצות הברית וכמובן שחזרנו להיפגש, אם זה בשובל או באיזו מסעדה טובה. באחת הפגישות סיפרתי לך שנרשמתי לטריאתלון תל אביב, שקשה לי מאד עם הריצה ואני מפחד שלא אצליח לסיים. מיד אמרת: אין דבר כזה. אני אחכה לך כשאתה יורד מהאופניים ואנחנו שלנו 40 רצים יחד. כמובן שחיכית ודחפת ועודדת, ובזכותך הצלחתי לעשות את זה. ביום הולדת ה החלטנו שחוגגים יחד עם איתמר ושחף בלילה על חוף הים. וואו, כמה צחקנו וכמה נפלא הרגשנו יחד. זמן קצר לאחר מכן נפגשנו במסעדת טוטו, ובדיעבד כבר היתה לי הרגשה שמשהו קצת שונה אצלך. אכן, כמה ימים מאוחר יותר הגיעה האבחנה הנוראית. אבחנה שכלל לא הצלחתי להבין מאיפה זה בא ומה זה אומר. בהדרגה התחלנו לקרוא ולחקור והבנו שהזמן שלנו איתך קצוב, והחלטנו שאחת לכמה חודשים אנחנו עושים טיול של יומיים ומרוויחים זמן יקר אתך. כמה חיכית ואהבת את הטיולים האלה וכמה נהנינו מכל דקה איתך. בתקופה האחרונה כבר לא הצלחנו לתקשר בטלפון, וגם אם ענית זו היתה שיחה של שניות בודדות. כבר אי אפשר היה לצאת לטיולים. לאחרונה חשבתי שאספיק עוד לבקר אותך, אבל פתאום הגיע הטלפון הנוראי הזה. בנו, אני הכי עצוב בעולם, אבל גם קצת שמח שנחסך ממך הסבל ואתה יכול לנוח. אתה היית ותמיד תהיה החבר שלי שאני מעריץ ואוהב. אני נשאר עם המון זכרונות שלנו. אתגעגע אליך תמיד.

שחר טליאנסקי

104