מיכה פרי

לו ספינת דייג ועליה חברו נמרוד אשל. הוא ירד בחיפה ומיהר לנסוע לתל-אביב, לבית הוריו שהתגוררו ברחוב הירקון, מול “הבית האדום“ ששימש אז כמיפקדת ה“הגנה“. “מהמרפסת“ יספר מיכה לימים — “ראיתי כמה אנשי פלמ“ח, ביניהם יוספ‘לה טבנקין, עמוס חורב ועוזי נרקיס. ירדתי אליהם והם ספרו לי על ההכנות למיבצע נחשון, והציעו לי לקבל את הפיקוד על הפלוגה המסייעת של הגדוד הרביעי. עוד באותו לילה יצאתי לנקודת ההערכות של היחידה“. מ יכה השתתף בקרבות לפריצת הדרך לירושלים, בקרבות סביב העיר ובכיבוש קטמון. לאחר מכן הועבר לפקד על אחת משתי פלוגות הג‘יפים של חטיבת הנגב, נימנה עם פיקד על יחידת החוד 49- כובשי באר-שבע ומשחררי סדום. ב שירדה לכבוש את אילת. התצלום הנודע של הנפת דגל הדיו בחוף אום-רשרש הוא פרי מצלמתו. עם תום הקרבות נשלח לקורס מג“דים, ובסיומו השתחרר מצה“ל. ישב יום ולילה כדי להתכונן לבחינות הבגרות ומשעמד בהן בהצלחה — התקבל לטכניון. הוא היה אז בן שלושים ונחשב ל‘אבא‘ של הסטודנטים בפקולטה להנדסת בניין בה למד. שם פגש את טוטי, בתו של האדריכל הנודע זאב רכטר, וכעבור זמן נשא אותה לאשה. ברבות הימים הוקם המשרד היוקרתי רכטר-זרחי-פרי, כאשר יעקב רכטר ומשה זרחי (הנשוי לאביבה לבית רכטר) מהווים את הזרוע האדריכלית של המשרד, ואילו מיכה פרי משלים את הצד ההנדסי. כך חבר בן ‘האצולה הפועלית‘ אל ‘האצולה האדריכלית‘ של המדינה. את שרות המילואים שלו עשה בשריון, ובמסגרת חיל זה השתתף בכל הקרבות שלאחר מלחמת העצמאות. במלחמת יום הכיפורים שירת באוגדתו של ברן ושימש מטעמו כקצין קישור באוגדתו של אריק שרון. לאחר תקופת גיוס שנמשכה חצי שנה שוחרר מיכה משרות המילואים, והעביר את עיקר פעילותו הציבורית להנחלת מורשת ההגנה והפלמ“ח. כל זאת בנוסף לפעילותו בוועד למען החייל, בעמותת השיריון ובתחומים שונים אחרים. בקרב חבריו נחשב מיכה לבעל עקרונות מוסריים. הם אומרים שלאורך כל דרכו יישם במעשיו ובהתנהגותו עקרונות שלדברי רבים היו בבחינת מס-שפתיים. הם מספרים על חבר שנקלע לפני זמן לצרות כלכליות ומפעלו עמד בפני התמוטטות. מיכה, ששמע על כך, מיהר לגייס “חברים לנשק“ בעלי ממון ויכולת, ויחד חילצו את חברם ממפולת כלכלית וחברתית. משרדו הוא בית וועד ל“ותיקים“ ומרכז לפעילויות מגוונות. אחד מחבריו מגדיר אותו כ“איש טוב, הנושא בקרבו מטען גדול של תחושת רעות וחום אנושי“. חבר אחר אומר עליו כי הוא “אחד האיכפתניקים האחרונים של דור תש“ח“.

ולשמש סגנו של מפקד המיבצע. וכאמור, משהועברו המעפילים לאניות הגירוש — קיבל מיכה את הפיקוד על השלב השני והמכריע של המערכה. התקווה שמעפילי “אכסודוס“ יישלחו למחנות בקפריסין נתבדתה עד מהרה. הוברר כי הבריטים גמרו אומר להחזירם למקום ממנו יצאו — במקרה זה לצרפת — ובכך להפגין נחישות שעשוייה להוריד את המורל של קבוצות אחרות של פליטים יהודים שהתכוונו לנסות להגיע ארצה בדרכי העפלה, ובו בזמן גם להעניש את הארץ המתירה יציאת יום הגיעו ספינות הגירוש 11 מעפילים מנמליה. לאחר מסע של לנמל פורט-דה-בוק בצרפת. הנסיונות לשכנע את המעפילים התשושים לרדת לחוף ניתקלו בהתנגדות נחושה. בסופו של דבר החליטו הבריטים להפליג מצרפת ולהוריד את המעפילים על אדמת גרמניה, שממחנותיה יצאו לצרפת כדי להצטרף ל“אכסודוס“. בספטמבר הגיעו אניות הגירוש להמבורג, ולמחרת הוחל 7- ב בהורדת המעפילים חזרה למחנות. מיכה פרלסון וחבריו הכינו מוקש כדי להטביע את אניית הגירוש לאחר שיירדו ממנה המעפילים. הוא עצמו, כדי לא ליפול בידי הבריטים התחפש לאשה וירד מהאנייה כשבזרועותיו תינוק. הבריטים, שערכו חיפוש קדחתני באנייה, גילו את המוקש ושלפו ממנו את עפרון ההשהיה. לאחר מכן הביאו את המוקש לבניין האדמירליות הבריטית, שם התכוונו להציגו בפני עתונאים. הם לא ידעו כי מיכה הסתיר עפרון השהייה נוסף בתוך חומר הנפץ למקרה שהראשון יכזיב. המוקש התפוצץ עוד בטרם הגיעו העתונאים, גרם נזק רב למיבנה, אך איש לא נפגע. לאחר שסיים לארגן את החיים במחנה המעצר “אמסטאו“ שבגרמניה, הועבר מיכה על ידי אנשי “המוסד“ ללינת לילה למחנה ברגן בלזן ולמחרת הוסע לקרבת מינכן, שם אמור היה להתייצב בפני ראש ה“מוסד“ שאול אביגור ולתת את הדין על נסיון הפיגוע באנייה הבריטית, מבצע שעליו לא קיבל אישור. הוא טען כי פעל בהתאם להוראת יגאל אלון שקבע בזמנו כי בכל מקום שבו אפשר לחבל באניות גירוש בריטיות — יש לעשות זאת ללא היסוס. אביגור לא קיבל את הטיעון הזה, ומצא את פרלסון חייב. פסק הדין: נזיפה. עם מתן פסק הדין חזר ה‘שופט‘ להיות מפקדו של הנאשם והורה לו לנסוע מיד לצ‘כיה, לעבור משם לרומניה ולהצטרף שם להכנות להעלאת אלף עולים לארץ ישראל בשתי אניות גדולות (ה“פאנים“). 15 עם ספינות אלה הגיע מיכה למחנות הגירוש בקפריסין כאשר בארץ כבר התנהלו קרבות מלחמת העצמאות. כעבור כשלושה שבועות, בהם העביר את צעירי המחנה קורס צבאי מזורז, חמק מיכה ממחנה המעצר דרך מנהרה סמוייה אל החוף, שם המתינה

דורו וגילו, שהתחנכו בתנועות הנוער ובהתיישבות העובדת, היו חוד החנית בניהול המערכות בתקופת המאבק והמרי ולאחר מכן בקרבות מלחמת העצמאות. הוא נימנה על אותו רובד של “בני אצולת תנועת הפועלים“ שתפשו עמדות בכירות במערכות ההגנה והמלחמה — ולאו דווקא בזכות אבות. כמו כמה מן הבולטים מבני דורו ומעמדו, גדל מיכה בתל-אביב הקטנה, העטופה היום צעיפים רכים של נוסטלגיה. את שנות לימודיו הראשונות עשה ב“בית החינוך לילדי עובדים“ (באזור גן-מאיר היה זה בית ספר מיוחד במינו 30- של היום). בתחילת שנות ה עם חבר מורות ומורים בעלי תחושת שליחות, שראו עצמם לא רק מורים, אלא גם — ובעיקר — ‘חברים בוגרים‘. משך זמן-מה התנהלה באותו בית-ספר מערכת לימודים מאוד ‘דמוקרטית‘: מדי יום החליטו התלמידים מה ילמדו ולפי איזה סדר. לא היו שעות לימוד פורמאליות. כל מורה קבע את משך השיעור ואת אורך ההפסקה וזאת על פי החומר שרצה להעביר ועל פי מידת העירנות — או העייפות — של התלמידים. בימים של מזג אוויר מפתה היו חלק מהשעורים נערכים מחוץ לכתלי הכיתה, באוויר הפתוח, באחד משדות הבר שהקיפו את בית הספר, כשהמורה יושב על פח הפוך והתלמידים שרועים סביבו, על האדמה. המשורר חיים נחמן ביאליק, שהתגורר בסמוך, היה עובר שם מפעם לפעם, עוצר מחוייך, נשען על מקלו, מאזין לשיעור ומשוחח עם התלמידים. לא היו שעורי בית. לא היו ציונים. אף ילד לא ‘נשאר כיתה‘. יותר מחומר הנחיל בית- הספר הזה רוח. הוא היה ביתם השני של תלמידיו, ולגבי כמה מהם — הבית הראשון. כשבגר מעט היה מיכה מדריך ב“מחנות העולים“, והדרך שהחלה בבית הספר המיוחד ונמשכה בתנועת הנוער התוססת הובילה אותו באופן טבעי אל שורות הפלמ“ח. מיכה נימנה שם על המיעוט ה“מפא“יניקי“, עובדה שלא הפריעה לקידומו ולמעמדו בדור הלוחם הזה שמרבית מפקדיו היו אנישי הקיבוץ המאוחד — סיעה ב‘. מיכה היה תוצר מובהק של התקופה שקדמה למלחמת העצמאות, ספוג ערכים של בית טוב ותנועת נוער פעלתנית. ב נימנה מיכה פרלסון בין חמשת אנשי 1945 אוקטובר הפלמ“ח שהוחדרו בכיסוי של מורים לעברית למחנה המעצר למעפילים בעתלית. הוטל עליהם “להוריד“ את הזקיפים הבריטים ולאפשר פריצת הגדרות כדי לשחרר את המעפילים הכלואים — אחת הפעולות הנועזות והמוצלחות שביצע הפלמ“ח במסגרת המאבק בבריטים. מאוחר יותר התמנה כמפקד “קורס “ שהיה אמור להכשיר אנשי הפלמ“ח שנועדו לצאת 7 ימי מספר לאירופה להבאת ספינות מעפילים והנחתתן בחוף ארץ ישראל. ‘ נשלח לצרפת כדי להשתתף בארגון מבצע “אכסודוס“ 47- ב

31