מיכה פרי

ה קמת בית הפלמ“ח הייתה גולת הכותרת בפעולתו הציבורית של מיכה. הוא היה הדמות הדומיננטית, שאיננה אומרת נואש למרות כל המכשולים, להקמת הבית שנמשכה למעלה מעשר שנים. בעיני מיכה, הבית הזה, לא נועד רק להציב ציון לדור לוחמים שנחלצו לצאת בראש המחנה ורשמו דפים מפוארים בתולדות האומה, אלא גם להציג עמדה קיימת ועומדת במאבק נגד שכתוב ההיסטוריה. כלומר, הוא לא בא להתרפק על העבר אלא גם להסתער על העתיד. קדמו לו מכתבים למערכות העיתונים בכל פעם שמצא בהם מיכה ניסיונות, מהם שמקורם בבערות, ‘לשכתב את ההיסטוריה‘. במאבק על העבר, המסתלף והולך תחת הכותרת הפייסנית ארבע המחתרות, ההגנה, הפלמ“ח, האצ“ל והלח“י, ראה צורך להבליט את ייחודו של כוח המגן הסר למרותם של המוסדות הלאומיים, ולהבדילו, ארגונית ומוסרית, מקבוצות מיעוט אלימות המבקשות לכפות על הציבור תוכנית מדינית משלהן. מיכה נאבק על עקרונותיה וערכיה של ציונות הומאנית, המכירה בזכות העם היהודי על ארצו אבל שוללת את זכותו לסלק מכאן בכוח הזרוע בני עמים אחרים “שבמשך השנים והדורות מצאו כאן את ביתם“. הבניין היה אמור לבטא זאת, בתוכן ובצורה. “הראשית הייתה מִצערה וחולמי החלומות מעטים.“ העיד סמק, שמואל ינאי, מי שהיה סגן מפקד חיל הים: “שנים רבות עברו מאז פנה אלי מיכה עם רעיון: הבה נקים את בית הפלמ“ח. מה זה בית הפלמ“ח? איפה ראוי להקימו? את מי ואת מה הוא ישרת? מה המטרה?. . . מתחילים במחשבות, רק אחר כך בכסף. אף על פי שגם כסף זה חשוב. אבל מה יש כאן להתלבט? הרי ישנו מיכה פרי. הוא עומד נקים בראש המפעל. הוא מהנדס בניין והוא יהנדס. קודם כל שוקלים איפה, איפה

“ח מ פל ה ית ב 50