מיכה פרי

אותו. אולי בגינוסר? לא, שם יש כבר אחד. אולי ב‘באב אל ואד‘ או באחד ממרכזי הקרב של הפלמ“ח? לא. מיכה קבע: אנו נביא את הפלמ“ח אל מרכז הציבור ולא נכריח את הציבור לחפש את הפלמ“ח. ולמה? כי הוא לא יחפש ולא יבוא.

“מיכה פנה לראש עיריית תל-אביב והתחלנו לחפש מקום ראוי. הוצעו לנו בתים במרכז העיר או בשולי יפו, אך כולם נפסלו. ואז לקח אותנו מיכה לטכניון, אל ראש הפקולטה לאדריכלות. שם ישבנו עשרות שעות. היצירתיות של מיכה עוררה אצל מורי הטכניון פנטזיות יצירתיות משלהם. בין השאר היה גם רעיון לבנות את הבית בצורת אוהל, כמו בפלמ“ח. הרעיון נפסל כי לא היה בידנו מגרש מתאים. התחלנו לחפש ומצאנו כי ליד מוזיאון ארץ ישראל יש מגרש של הגדנ“ע שאיננו בשימוש. פנינו לשר הביטחון בבקשה שיקצה לנו אותו והוא הסכים. שר הביטחון הרי היה פלמ“חניק, יצחק רבין. בשלב זה אני כבר עזבתי את ועדת הבניין. מיכה נשאר וניהל את המפעל עד השלמתו המוצלחת.“ מסירותו של מיכה להנצחת הפלמ“ח נבעה לא רק מנאמנותו לתרבות הזיכרון אלא גם מאמונתו העזה בחינוך. בראש סולם הערכים שלו עמד חינוך הדור הצעיר — חינוך לערכים, חינוך לתרבות, חינוך לאמנות. כל צעדיו הוארו באור אמונתו זו ולכך הקדיש את כל מאמציו. אנדרטת הנגב, בית הפלמ“ח, קביעת לוחות זיכרון לקרבות תש“ח ברחבי הארץ ומחנה המעפילים בעתלית הם הביטוי של שאר הרוח בבטון ואבן. בית הפלמ“ח עמד במרכז חייו וסחף איתו את כל הסובבים אותו. נינט מזכירתו מספרת: “ההתכנסויות לישיבות המועצה של אגודת דור הפלמ“ח היו סיבה לחגיגה. מיכה התרגש בכל פעם מחדש, נחום שריג היה מתייצב בצוהרי היום, השולחן לפתע היה מאוד מסודר, הקפה, העוגיות — הכול היה מוכן. כאן קמו, נפלו והתגבשו כל היוזמות והרעיונות לפעילות המבורכת של האגודה אשר כללה אירועים של בני נוער, הפקת משחקים עם סמינר אורנים, הדפסת מפות שהראו את פעולות הפלמ“ח, איסוף חומר על החברות בפלמ“ח וכמובן הקמת בית הפלמ“ח. “להקמת בית הפלמ“ח התלוו ישיבות רבות, מובן שכסף לא היה, אך מיכה עם הרצון והנחישות והאופטימיות הרבה, היה אומר: בואו נתכנן, נכין את הפרוגרמה, כסף יהיה אל תדאגו. וכך פעל, שלב אחר שלב. בית הפלמ“ח תפס את רוב סדר היום של מיכה, כולנו גויסנו לפרויקט חשוב זה.“

51