מיכה פרי

י לדי השכונה למדו בבית החינוך לילדי עובדים שברחוב טשרניחובסקי, ושהו בו משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים. בית החינוך הגשים הלכה למעשה את האידיאלים של תנועת העבודה העברית. לילדים היה זה גן עדן עלי אדמות. רפובליקה של ילדים. לא היו שיעורי בית ומבחנים והמשמעת הייתה עניין של הסכמה בין המורים לתלמידים. בלימודים היה מותר לזלזל, בחובת העבודה — לא. בבית החינוך לימדו גם מלאכות נחוצות, חקלאות, בישול, טיפול בבעלי חיים, נגרות וסנדלרות. בימי החופש הונהגה תורנות לטיפול בחי ובצומח. הם לא הביאו כריכים מהבית, אלא קיבלו בבית הספר את כל ארוחותיהם בחדר האוכל. אשתו של המשורר זאב בישלה בעזרת התלמידים, וזאב עצמו היה בו מורה. את הכלים הדיחו התלמידים בתורנות במים קרים, בשוקת פח גדולה מרובת ברזים בחצר. את חובת העבודה קיבל מיכה כדבר המובן מאליו. הלימוד, לגבי דידו, היה רשות, לא חובה. חיי החברה התנהלו בדרך דמוקרטית למופת, בדומה לחברת הילדים הקיבוצית. שתי חברות ילדים — הצעירה והבוגרת — דנו בבעיות, קיבלו החלטות וחוקים ואף קבעו עונשים למפירי מרות. גם מיכה עמד לפחות פעם אחת לדין משמעתי של חברת הילדים. הוא וחברו זוניק החליטו ללכת... לרוסיה, משאת נפשם של פועלים בעלי הכרה. הם לא הרחיקו לכת והגיעו רק עד הכפר הערבי סומייל. שם נתגלו. אסיפת הילדים גילתה נדיבות וויתרה על עונש כיוון שלא יצאו ממש מגבולות הארץ. בסתר לבם קינאו הילדים בצמד הנועזים ולבם לא מלאם להענישם על חטא שגם הם היו שמחים לחטוא. אירע גם שילדים אחדים הרחיקו על אופניים עד אל מעבר להרי החושך, לקיבוץ גבעת השלושה. מיכה לא נעדר משום מעשה משובה. נמרוד אשל, הצעיר ממנו בשנתיים, העיד עליו שבדרך קבע גף אחת מגפיו, יד או רגל, הייתה מגובסת, אף-על-פי-כן לא החמיץ תורנות. בכל בוקר הלכה כל החבורה יחד בדרך הארוכה לבית החינוך. בדרך הצטרפו אליהם יצחק ורחל רבין, עדה הוז ואיה פינקרפלד. רחל רבין: “המרחק מבתינו לבית הספר לא היה קטן, ואולם היה ברור שנלך לשם ברגל. כדי שלא יהיה ‘משעמם‘ היינו מגוונים את הרחובות שבהם הלכנו לכיוון גן מאיר. בבוקר היינו ממהרים לבית הספר ולכן לא דאגנו

ל‘הליכה מאורגנת‘, ואולם בתום יום הלימודים הארוך — היינו ‘מתארגנים‘ ומתחילים ללכת לאטנו. התחנה הראשונה הייתה בקרן הרחובות המלך ג‘ורג‘ וחשמונאים. שם הייתה חנות מכולת קטנה. היינו אוספים פרוטות ומתלבטים מה קונים. ה‘מבחר‘ היה סוכריות או מסטיקים — ליותר מכך לא היה כסף וגם לא היה צורך, וכך ב‘הילוך אִטי‘, תוך שיחות והפסקות למשחקים שונים, היינו מגיעים מאוחר הביתה...“ ילדות ענייה ומאושרת. בקיץ מבוססות רגליהם בחול טובעני ובחורף — בשלוליות בוץ. תושייה היא שם המשחק. מגייסים שני לוחות עץ, האחד גונדולה והאחר משוט, וצולחים את תעלות ‘ונציה‘ ברחוב הכרמל. מיכה חוגג. אלה חיים כלבבו. בתעלולים הוא מהמובילים. בלימודים הוא במאסף. לא בגלל קשיים בהבנת הנקרא, אלא מפני שעניינים נכבדים מלוח הכפל עמדו בראש מעייניו. הוא שקוע בבעיות השעה, בביטחון ובעניינים חברתיים, ואינו מתפנה לעניינים של מה בכך. אפילו במסגרת הגמישה והסובלנית של בית החינוך, שבו עמדו במרכז הלימודים מסכֶת החג ותהלוכת האחד במאי, לא יכלו המורים להתעלם מהישגיו הדלים, ומיכה הצליח לעשות את הלא-ייאמן — הוא נשאר כיתה! תחנוניה החוזרים ונשנים של אמו באוזני המחנך כצנלסון לא הועילו. וכך, למרות הישגיו המעולים בספורט, לא עלה לכיתה גבוהה יותר. חיים גורי: “למדנו יחדיו באותה כיתה ב‘בית החינוך לילדי העובדים‘, אותו בית ספר פתוח, ברוח הציונות הסוציאליסטית, שהיה תחנת ניסיונות מרתקת לשיטות חינוך חדשות ולהקניית ערכי חיים. האידיאל — להיות פועל או עובד אדמה ולהגן על ‘המפעל הציוני‘. על קיר הצריף המחבר את בית ספרנו עם מועדון ‘הנוער העובד‘ נתלו סיסמאות הזכורות לי עד היום הזה: ‘אל תאמר — מחר נגאל, שמא נאחר את המועד‘, ‘מידת השמים מעל לראשו של עם כמידת הקרקע שמתחת לרגליו‘, ‘אתם הסלע שעליו ייבנה מקדש העתיד‘. ‘ארור האומר מחבוא‘. דומה שמיכה הפנים במיוחד את שלוש המילים האלה של י.ח. ברנר. תמיד בקו הראשון, במקום המסוכן שבו מתרחשים הדברים החורצים גורלות ונזכרים בספרי הקורות. אני משער כי כבר אז הטמיע, כרבים מאיתנו, את עיקרי האמונה הזאת.“

ך ו נ י ח ת י ב