גושפרתה - גיליון 949

'

מה העניינים בלב העני נים

אורלי היימן חברת ילדות

אור צוברי חבר ילדות

התהילים. בבית שלי ישבנו בחדר וקראנו יחד את התהילים, כשהוא כמובן לא שוכח לפנק אותי בפרסים ומטעמים מהחוג. עמית והלל היו בשבילי כמו אחים גדולים ממש. תמיד דאגו לסביבה, תמיד צחקו והצחיקו ובעיקר חיבקו חזק. אחים שיחסרו לנו מאוד." " עמית היה תמיד זה שמתנדב, מלווה ודואג שכולם יגיעו הביתה. לא הפריעו לו המרחק והטרחה. ”עמית גר במאחז שהיה במרחק הליכה לא קטן ממרכז הישוב. הרבה פעמים היו נערים שרצו שילוו אותם הביתה ועמית היה תמיד זה שמתנדב. הוא היה מלווה אותם ודואג שכולם הגיעו הביתה. לא הפריע לו המרחק וגם לא הטרחה. באחת הפעמים שחזרנו מפעילות היו הרבה חבר'ה שרצו הקפצה הביתה. כולנו חיפשנו תירוצים להתחמק ורק עמית לא היסס לרגע ועשה הקפצות לבתים של כולם. אני פשוט זוכרת אותו הולך ובא, נשאר עם החיוך ולא מתעייף לרגע גם אחרי לילות לבנים נטולי שינה. מעבר לסיפורים הקטנים חשוב לי להגיד כמה דברים: עמית והלל היו חברים טובים ואמיתיים. הם לא פחדו מהאמת והלכו אחרי הלב. במבט לאחור, אני מבינה כמה הם היו טובים וכמה אפשר ללמוד מהם. עמית והלל היו מאוד משמעותיים בחיים שלי, וקשה לי לעכל את לכתם. אני לא באמת מבינה מה זה אומר. קשה לי להאמין שלא יהיו יותר חוויות, ומה שנשאר זה רק זיכרונות. אני הולכת ביישוב ומחפשת אותם בעיניים, אולי הם ישבו בספסל או במדרכה בצד השני של הרחוב. כאב הפרידה גדול מנשוא." טליה ארנון חברת ילדות

”זכיתי להיות חבר טוב וקרוב של עמית והלל - היו לנו המון רגעים מרגשים ויפים ביחד. בערב האחרון שלנו ישבנו כמה חברים, יחד עם עמית והילל, במסעדת ’פאפגאיו' בירושלים. במהלך הארוחה פניתי לעמית ואמרתי לו בצחוק ’פתח את הפה, אני אכין לך תה בפה'. חלק מהשטויות של בני נוער. עמית בלי לחשוש, פתח את הפה, שמתי לו תיון, שפכתי מים והבחור שתה כמו גדול. כן, זה עמית. בחור זורם לגמרי. אחד כזה שלא חושש לעבוד קשה ואפילו קצת לסבול בשביל קצת צחוקים והנאה לחברים ולסביבה. הלל לא היה איש של מילים יותר מידי. חילק חיוכים ואושר כאילו הכל עובר לידו. אני והלל שידרנו על אותו תדר: הייתי אומר סתם משהו בלי משמעות והוא היה מבין במה מדובר. היו לנו מלא קטעים שבהם זרקנו מילים אחד לשני והוא ישר הוא הבין אותי. עמית והלל ז"ל היו עוגן מאוד משמעותי בחיי. הצחוקים, הזרימה, הלילות הלבנים וכל חוויה שחוויתי איתם הייתם הייתה מזן אחר, אמיתית וללא שום מילה מיותרת." הלל ולפוס חברת ילדות ”אני ועוד כמה נערים היינו חלק מהחבורה של עמית והלל, והיינו מבלים איתם הרבה, בעיקר בשבתות. אהבנו מאוד לצאת ולטייל בשבתות ברחבי הגוש, להכיר מעיינות, בורות או סתם לקפוץ ליישוב שכן. באחת השבתות בזמן אינתיפאדת הסכינים, רציתי לצאת עם החבר'ה לטיול לעין סג'מה - מעיין באזור בת עין, אבל ההורים שלי חששו שאצא ועוד בלי טלפון ואמצעי הגנה. אבל חברים זה חברים - הילל עם כל האומץ והביטחון שלו הלך לאבא שלי ואמר לו ”אל תדאג אנחנו נשמור עליה" - וכך היה. שניהם ידעו איך להשרות ביטחון ורוגע."

”אני והלל גרנו בשכונות קרובות, כשחזרנו הביתה תמיד היינו ביחד. באחת הפעמים הגעתי לביתי ובאתי לפתוח את הדלת ופתאום גיליתי שהיא נעולה ואין לי מפתח, ישר צעקתי ”הלל, הלל". הוא ישר בא אלי ובמשך חצי שעה ניסינו למצוא דרך להיכנס לבית ללא הצלחה. כמובן שבסוף הלל הציע לי לבוא לשון אצלם בבית. הוא כל כך דאג כל הזמן לכולם ולא השאיר אף חבר מאחור. עם הלל היו לי גם שיחות נפש עמוקות וארוכות. הוא היה כל כך בוגר ועמוק וכל החברים שלו העריצו אותו בגלל שהוא היה כריזמטי ותמיד מרים את כולם. לעמית הייתה פשטות מדהימה ומיוחדת. הוא תמיד חייך ובאמת שאפשר להגיד עליו שהיה צדיק אמתי. אני זוכרת שבהרבה סיטואציות עם עמית הוא ראה את כולם כשווים: חילונים, דוסים, חרדים ושאר החבורה. כבני נוער, הרבה פעמים סתם הולכים עם הזרם, עושים את מה שצריך לעשות, אבל אצל עמית זה לא היה ככה. הוא עמד על העקרונות שלו ולא נכנע ללחץ חברתי. אף פעם ההתנהגות ”היוצאת מהכלל" הזאת לא הייתה מוזרה עבורנו כי ידענו שזה האישיות של עמית. הוא שמר על מרחק אבל ידע להיות הכי קרוב שרק אפשר." לימוד קטן לזכרם של הילל ועמית ”הוכח תוכיח את עמיתך" כתוב בתורתנו. אנו תופסים את מצוות התוכחה כמצווה לא נעימה - לגשת לחבר טוב ולהגיד לו ”תקשיב, לא יצאת בסדר" - זה מרגיש מוזר ולא נעים, כי הרי ישנו גם עניין גדול של אחריות אישית. אבל המשמעות כאן היא לא על מי שחטא אלא על מי שמעיר. האומץ להגיד ”היית לא בסדר" לחבר הטוב שלך, היא היכולת לבוא ולהגיד לו ”אני אוהב אותך, אתה חשוב לי ואני לא רוצה שתעשה חטאים יותר". יותר משזו מצווה הבאה להרחיק את האדם השני מלעשות עברות, זו מצווה שבאה ללמד אותנו מה זה ’ואהבת לרעך כמוך'. הלל ועמית ז"ל היו אנשים של אומץ ואהבת הבריות. הם ידעו להוכיח ולהגיד מתי זה מתאים ויפה ומתי החברים עברו את הגבול. שנזכה להתחזק וללמוד מהם מידה זו.

שגיא נוריאל חבר ילדות

”לפני כשמונה שנים, כשהיינו ילדים בני שבע בערך, התקיים אצל הלל בבית חוג תהילים עם פרסים וכל מיני הפתעות. באחת השבתות הייתי חולה ולא הגעתי לחוג. הלל שם לב לחסרוני והחליט להגיע אלי הביתה עם הפרסים ועם

|

12

פרתה גוש מבית