פנינה רוזנטל

אבא היה כבר על כיסא גלגלים. אימא לא יכלה לטפל בו לבדה ולכן הם לקחו עזרה, מטפל צעיר וחזק. לרוע המזל, אחרי זמן מה, הוא קיבל התקף לב ונפטר. יום אחד אבא נפל בחדר השינה על זכוכית ובמזל לא נפצע. המגורים בקומה השלישית ללא מעלית הפכו לרועץ. אבא לא יכול היה לרדת במדרגות ולמעשה היה כלוא בבית. אני הורדתי אותו פעם או פעמיים למטה כדי שיחוש את האנרגיה של הרחוב. מצבו הורע כל הזמן. חיפשתי דירה בקומת קרקע או בבניין עם מעלית. לקחנו את אבא לגדולי הרופאים. קובי, דודה של עדינה אשפז אותו לבדיקות בבלינסון למשך שבוע אך לא היו ממצאים ברורים. במסקנותיהם כתבו הרופאיםשאבא בוכה. לא הייתה זו מסקנה ברת טיפול, במשפחת רוזנטל כל הגברים מזילים דמעות בקלות. הבנו שאין ברירה אלא להכניסו למוסד סיעודי. התחלנו לחפשמוסד מתאים ואחרי שהבנו שרשימת ההמתנה למוסדות איכותיים ארוכה, חיפשנו פרוטקציה. למזלנו, אבא של אשתו של ויוי (בן דוד של עדינה) היה בכיר בקופת חולים כללית והוא טיפל בדיוק בנושא הזה. בעזרתו קיבלנו מהר יחסית אישור לאשפז אותו ב "משען". (מה שנקרא היום "אחוזת בית") שהיה מוסד יוקרתי ויקר. הייתה מדברת עם אבא בטלפון 15.00 אימא נשארה בדירה בתל אביב. מדי יום בשעה ומדי פעם נוסעת לבקרו. דאגנו שאבא יהיה איתנו באירועים חגיגיים כמו החגים הגדולים אבא נפטר. קברנו אותו בבית 1980 או חתונות ובר-מצוות, אך הוא הלך ודעך ובדצמבר הקברות ברעננה, היכן שקבורים הוריו וקנינו גם חלקת קבר לאימא. בתקופה זו של סוף שנות השבעים התחלתי לעבוד על פרויקט גדול מטעם התעשייה האווירית בקניה. נסעתי לקניה לעתים קרובות והקפדתי לשמח את אימא ולשלוח לה גלויות. 0 232