פנינה רוזנטל
אני והמשפחה החדשה שהקמתי עם אילה, החזקנו בשתי דירות בבני ברק. בקומת הקרקע היה לי משרד ובקומה מעליה הייתה דירת המגורים שלנו. הסבתי שני חדרים של המשרד לדירתמגוריםבשביל אימא והיא עברה להתגורר בשכנותנו. הייתה לה יציאהמהדירה לגינה בה גידלה פרחים והייתה יושבת שם להנאתה. אימא הייתה מרוצה מהסידור. כך הייתה בקרבתנו, נהנתה מחברתנו אך לא התערבה בעניינינו. היא נהנתה מפרטיות וגם הרגישה ביטחון בשל הקרבה אלינו. אנחנו היינו רגועים והנכדים יכלו לרדת אליה ולשחק איתה. כאשר הם היו באים לבקרה, אימא הייתה מקבלת אותם במאור פנים וכל מעייניה היו נתונים רק להם. גם בתקופה זו, למרות גילה המתקדם, היא שמרה על צלילות הדעת, זכרה את השפות המרובותששלטה בהן ומדי פעםהייתהמשלבתבשיחהמילה או ביטוי באחתמהשפות. היא אהבה לקרוא בתנ"ך והתייחסהלסיפוריםהמסופריםבו, כאלמקור היסטורי. אמנםרובחבריהכבר לאהיו בין החיים, אך עם חברה אחת הייתה מנהלת שיחות בטלפון. יום אחד, בשבתי במשרד, אימא שוחחה בטלפון עם החברה ואמרה: "איזה מזל יש לי שהבן שלי (אני) מטפל בי". שמעתי אותה והדבר נגע לליבי וריגש אותי מאד. זאת הייתה המחמאה הכי טובה וידעתי שאני מחזיר לה באהבה על כל הנתינה שלה. ערב אחד שוחחנו עם חברים והם סיפרו לנו שיש כנסייה ביפו אליה באים בכל יום ראשון, עובדים זרים פולניים להתפלל. נסעתי לכנסייה, שוחחתי עם אחת הבחורות ולקחתי אותהלעבודאצלנו ולטפל באימא. המטפלתהפולניההייתהמאכילהאתאימא, מנקה ומטיילת איתה. הדבר החשוב ביותר היה שאימא יכלה לתקשר איתה בפולנית.
240
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online