פנינה רוזנטל

יתמות התייתמתי מאימי רבקה ואני בן שלוש וחצי. 1941 בפברואר 8- ב

מטוסים איטלקיים הפציצו את 1940 הייתה זו תקופת מלחמת העולם השנייה. בספטמבר תל אביב, אני והורי, עברנו להתגורר ברעננה בביתם של סבא איצ'ה וסבתא מתוקה, הורי אבי. לאחר זמן מה, הורי חזרו לתל אביב ואילו אני נשארתי ברעננה עד שסכנת המלחמה תחלוף. הורי באו לבקר בסופי שבוע ואני זכיתי לטיפולם החם והאוהב של סבי וסבתי ובעיקר של דודתי אסתר (אחות אבי), שהייתה תלמידת גימנסיה והתגוררה עמנו בבית סבי. מאחר שהמלחמה לא הסתיימה, נשארתי ברעננה ושם החלתי את שנת הגן הראשונה שלי כשאני בן קצת יותר משלוש. בשלב מסוים אימי הפסיקה לבוא לביקורי סוף השבוע, רק אבא בא. המשפחה החמה והאוהבת שהקיפה אותי, הרחיקה ממני את הידיעה המעציבה. נאמר לי שאימא נסעה לאמריקה ותחזור כשהמלחמה תיגמר. הידיעה כי אימא איננה חילחלה בי לאט לאט. עוד כילד בגן הילדים אהבתי להתבונן באטלס של אסתר ולחפש במפות את ישראל ואת אמריקה, מקום הימצאה של אימא. ראיתי שאמריקה נמצאת בצד השני של כדור הארץ. חברי אמרו שאם חופרים עמוק באדמה אפשר להגיע לצד השני של כדור הארץ. פעם חפרתי עם חברים בור עמוק ברחוב וילדה מצאה בתוך הבור החפור סמרטוט. "הנה מושכים את אימא של עמוס מאמריקה", צחקו הילדים והצחוק צרב בנפשי. כולם שמחו, רק אני הייתי עצוב. ידעתי שאימא 1945 במאי 8- כאשר הסתיימה המלחמה ב לא תחזור, אך עדיין קיננה בי תחושה עמומה שאולי תחזור. התגוררתי ברעננה בביתם של סבא וסבתא, מדי פעם הייתי נוסע לתל אביב לפגוש את אבא. באחת הפעמים הלכתי עם אבא ואישה אחת לחוף הים, כאשר הלכה להחליף את בגדיה, שלח אותי אבא לקבל את פניה וללוות אותה אליו. אבא רצה שאפגוש נשים שהיה איתן בידידות וחשב לחיות איתן אך אני לא הגבתי כפי שציפה ואם נהגתי בהן בנימוס, היה זה רק בגלל אהבתי לאבא. אירועים אלה רק חידדו בי את התחושה שאימא איננה. הייתי בן שמונה. ילד קטן ועצוב. . שכנה שנטרה איבה לאבי, הזמינה אותי 17 האמת האכזרית הוטחה בפני כאשר הייתי בן לדירתה ולאחר שהתיישבתי, פתחה ואמרה: "אתה יודע למה אימא שלך התאבדה? בגלל אבא שלך." המילה "התאבדה" רעמה באוזניי. עד אותו רגע, לא ידעתי שאימי התאבדה. חשבתי שהיא מתה.

6