כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה - מאי 2019 - גיליון 263

הצליחה לשרוד את צעדת המוות. הוא חזר לסלוניקי רק כדי לגלות שאיש ממשפחתו, למעט בן דוד אחד, לא שרד. מידי יום הוא היה הולך למשרדי ועד הקהילה שם נרשמו אנשים שחזרו לעיר מהמחנות, ולתדהמתו ראה יום אחד את שמה של עליזה. כשנפגשו הואשאל: "את זוכרתאתהנדרשנדרנו"? "כן, בטח זוכרת", ענתה עליזה, "אבל אני לא מתחתנת. לא סיפרתי לך מה עברתי במחנה. אתה רוצה משפחה ואני לא יכולה להביא ילדים". עובדיה לא ויתר על אהבת חייו והסכים לחתום בכתובה שהוא מוותר על ילדים. הם נישאו בטקס עלוב כמו שקיימו אז גם פליטים אחרים, אבל אהבתם עלתה שנה. על טבעות הנישואין שלהם, 50 - ופרחה במשך קרוב ל שנקנו כבר בארץ, חרטו השניים את המספרים שניתנו להם באושוויץ. יחד נסעו עם בני נוער לפולין כדי לספר את סיפור הניצחון שלהם, ויחד סבלו מסיוטי הלילה שתקפו אותם. עם זאת לא הפסיקו לספר את הסיפור שלהם.

עובדיה ועליזה עלו לישראל אחרי ששהו 1946 בשנת שלושה שבועות במחנה בעתלית והגיעו למגדיאל שם גרו בלול בחצר ביתה של משפחת גולדברג. גברת גולדברג אפשרה להם להשתמש בשירותים ובמקלחת ביתה. יום אחד אמרה עליזה בבכי לעובדיה: "אני יותר לא הולכת להתקלח בבית של גברת גולדברג. אתה ראית את הבטן שלה?

יענקל'ה ברוך עם אביו עובדיה

הרדיו-אקטיביות כמו גם את הניתוחים והועברה סמוך למקום בו עובדיה עבד. "הו מאדרה" התנאים במחנה היו מאוד קשים. עובדיה שהיה רעב כל הזמן ניצל כל הזדמנות לגנוב אוכל מהמטבח. בסופו של דבר מלקות. הציבו 60 נתפס לאחר שגנב חביות מרק. עונשו היה אותו במרכז המחנה והעמידו את שאר האסירים לצפות בו. לאחר המלקות ציוו עליו להקיף את המעגל בקפיצות צפרדע ואז אחד הגרמנים בעט בו עם מגפיו באשכים. עובדיה נאנק מכאב זעק "הו מאדרה", (הו אימא בלדינו). עליזה שהייתה נוכחת בסביבה לא התייחסה בתחילה לאירוע שכנראה קרה במחנה חדשות לבקרים, מה גם שעובדיה היה שחום עור ונראה כמו צועני. אבל הקריאה "הו מאדרה" החזירה אותה הביתה לסלוניקי לשפת האם שלה. היא החליטה שהיא חייבת לפגושאת הבחור, וביקשה מהקאפו שתעזור לה להגיע אליו למרות הסיכון שבדבר. כשעובדיה משחזר את הפגישה ביניהם הוא כותב "פתאום באה בחורה יפה. כשראיתי אותה נגמרו לי הכאבים. לא כאב לי יותר שום דבר". מספר על הטבעת מכאן ואילך היו ביניהם מפגשים קצרים וחליפות של פתקים, מכתבים קטנטנים מוטמנים במקומות מחבוא בקירות המפעל. הם נדרו נדר שאם ישרדו את התופת הם יתחתנו. דרכיהם נפרדו בצעדות המוות. לאחר הכיבוש השתחררה עליזה במרכז ברלין ואילו עובדיה מצא עצמו במחנה מאוטהאוזן באוסטריה. עובדיה לא האמין שעליזה העדינה

עובדיה ברוך בבגרותו

אני חושבת שנדבקתי במחלה שלה. גם לי יש בטן". הם הלכו למרפאה לבדיקה ושם בישרו להם שעליזה בהריון בחודש השלישי. שישה חודשים מאוחר יותר נולד הבן הבכור יענקל'ה הפלות, נולדה הבת לילי. 4 שנה לאחר מכן, לאחר 14- ו מסתבר שהרופא היהודי, דר' סמואל, שניתח את עליזה באושוויץ, ניצל את העובדה שהייתה הפגזה וצוות הרופאים הגרמנים ברחו למקלט. הוא השאיר לה שחלה ופגע חלקית ברחם. עליזה זכרה את דבריו של הרופא כשהיה מחליף לה את התחבושות: "ליזינקה שלי, את תזכרי אותי אם תצאי מהתופת הזאת". היא לא הבינה אז את פשר דבריו. ד"ר סמואל לא זכה לצאת מהתופת. הגרמנים עלו על כך שהוא רימה אותם וביצע ניתוחים חלקיים בעוד נשים (אחת קראה לבנה על שמו של הרופא) והם הוציאו אותו להורג. לחם ותפוזים "אנחנו היינו האושר של ההורים. אימא תמיד אמרה: 'אני אוכל לחם ותפוז ולילדים אתן שוקולד'. היא תמיד באה איתנו לכל הטיולים בבית-הספר ואבא היה קונה לנו כל מה שרצינו. הוא אפילו אימץ ניצולת שואה מתל-אביב שתהיה לנו סבתא כמו לילדים האחרים. היו לנו חיים מאושרים יחד". לזכור ולעולם לא לשכוח "כבר מגיל שש התחלתי לשמוע את סיפורי השואה של ההורים. הם כל הזמן סיפרו את הסיפור. אבא אמר

7

05/2019 - 263 רעננה