כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה נובמבר 2020 - גיליון 281

כתריאל קליין

לאה קליין מאת: 

"'אבא'... כך קראתי לספרי", מספר לי כתריאל קליין. "אני עומד על קבר אבי ומספר לו את כל שעברתי בשואה. כשכתבתי את הספר לא יכולתי לכתוב ברציפות. לקח לי המון זמן". "כי כל פעם הגעתי לרגשות שגרמו לי להיחנק מדמעות. הכותרת 'אבא', וגם המשפט מדוע? "אבא, אני רוצה לספר לך על כל המשפחה המקסימה שהייתה ואיננה"... אבא לא עבר איתנו את השואה. נפטר שבוע לפני המלחמה". "כשהגעתי לגיל תשעים, אמרה לי בתי: 'אנחנו רוצים שתסיים ובכל זאת, המשכת בכתיבה? את ספרך ליום הולדת התשעים". . אני ממש נושק 1921 "נולדתי בפולין בעיירה קטנה בשנת היכן נולדת ובן כמה אתה היום? למאה!"

סיפור תמונה

צילום: אורה דולב

כתריאל היה נשוי לאסתר, שנפטרה לפני כחמש שנים. להם בן ובת, ארבעה נכדים ועשרה נינים. "עיירה שקטה. עד גיל אחת עשרה הלכתי לבית ספר יהודי ממלכתי-פולני, יש לך זכרונות מן העיירה בטרם המלחמה? וגם ל'חדר'. נהיה לי קשה ללמוד בשני המקומות, ובגיל שתים-עשרה מרדתי. רציתי לעזוב את 'החדר'. בדחילו ורחימו חשבתי איך אומרים זאת לאבא? הוא, למזלי, הבין אותי. אני זוכר שעד גיל שמונה עשרה השתתפתי בתנועות נוער, עשינו טיולים, שרנו שירי ארץ-ישראל. ביתנו היה בית ציוני". "ואז התחילה המלחמה. שבוע לפני פרוץ המלחמה נהיה תוהו ובוהו. אבא נפטר, נשארנו ניצולים עם אימא, לא ידענו מה ואז? לעשות. הגרמנים הגיעו לעיירה והחלו רדיפות נגד היהודים. נכנסנו למערבולת חיים, נעורים מלאי הפתעות איומות שלא הייתי מוכן. נזרקתי כבחור צעיר לעולם שלא הכרתי, והוכרחתי להסתגל. משפחתי הייתה כל כך מלוכדת, אהובה ושמחה – חגים, אהבה, טעם של אוכל מיוחד". קראתי את ספרך וגם עיניי הוצפו דמעות. הספר כתוב כל כך ברגש. אמנם יש בו תיאורים זוועתיים של חיים קשים, טלטולים ממקום למקום. אבל צורת הכתיבה כמו: "אבא, אני חייב להקריא לך את שמות החברים שאינם. הרי את רובם היכרת." הבנתי שהיית בקשר חם מאוד עם סבא וסבתא. "תמיד אהבתי ללכת אליהם. הבית היה תמיד מלא פעילות: דודים ודודות, עוגות נפלאות, שוקולד ועוד. את טעמם אני עדיין מרגיש בפה. עד היום לא עוזב אותי המראה של סבא בהיכנסי אליהם. סבא המכובד, ה"בעל-קורא" בבית התפילה – השטיבל - שכל שבת היה מביא אורחים. הסבא עם הזקן הלבן, הארוך עכשיו עם מטפחת קשורה סביב הפנים כדי להסתיר את הזקן שגולח ממנו. ואני אומר לאבא: "אבא, אתה מתאר לעצמך דיכאון יותר גדול לסבא, מאשר להתהלך בלי זקן? סבא שלנו"? "כן, אבל לפני שעלינו, לאחר טלטולים רבים ועבודות שונות, הגענו לקירגיסטן בדרך בוא נמשיך בסיפור עלייתך ארצה. ארוכה, קשה, מטלטלת, חוסר מזון, העברה מרכבת לרכבת, בלי תנאים היגייניים. שם חלינו בטיפוס. בקירגיסטן הוצמדתי למשפחה ועבדתי כטרקטוריסט בשדות. שם הכרתי את אסתר, בחורה נפלאה, ונישאנו. ואני אומר לאבא: "עכשיו, אבא, הרי התחייבתי לספר לך כל מה שעבר עליי. ואני בטוח שאם הייתם אתי אז – הייתם שמחים". "הגענו לצרפת, ששם פעל ארגון 'הבריחה': שליחים מישראל שאספו את שורדי השואה. ומצרפת מקירגיסטן - לאן הגעתם? ישר לקפריסין. בקפריסין זכינו להיות בין הראשונים לעלות על אונייה לישראל. בקפריסין נולדה לשמחתנו בתנו, שאותה השכבנו באניה בתוך גיגית קטנה מפח, מרופדת בשאריות שמיכה. זכינו לבוא לארץ ביום היסטורי לעם שלנו, ביום שבו הוחלט, בהתכנס מועצת העם בתל אביב בראשות בן-גוריון, להכריז על הקמת מדינת ישראל". "תחילה גרנו בחיפה, בדירה שננטשה על ידי ערבים. אני גויסתי לצבא, שובצתי לחיל הנדסה, וגולת איך הסתדרתם בארץ? הכותרת שלי הייתה בהשתתפותי בכיבוש אילת". "עבדתי בתחום הטקסטיל, שאותו הצלחתי ללמוד כשנתיים בפולין. עבדתי במפעל שהכין לצבא ובהמשך - במה עסקת? אוהלים ואפודי מגן. הגעתי לדרגת מנהל תחזוקה, ונשלחתי מטעם עבודתי לשוויצריה, לגרמניה, להולנד ולאנגליה. במשך השנים נולד עוד בן. עברנו לרמת-גן והקמנו משפחה לתפארת". "תוך כדי כתיבת הזכרונות ויציאתי לפנסיה נפטרה אשתי כיום אתה מתגורר בדיור מוגן, ב"מגדלי הים התיכון". מרוצה? האהובה, ששישים שנה הלכנו יד ביד, וילדיי לא רצו שאשאר לבד. אני מרוצה, ומשפחתי מרוצה: אסור לי שיהיו לי טענות, אם הוא מראה לי את ההליכון הגעתי לגיל שלי. אני משתתף בכל החוגים וההרצאות, ויש לי מטפל נהדר. ותראי איזה מרצדס!" החדש שלו, שבעזרתו הוא צועד יום יום, והרבה. "העיקר – העיקר שיש לי משפחה נהדרת, שדואגת, מבקרת, שומרת עליי, ואני מוקף בכל כך הרבה אהבה שעושה ולסיום? לי טוב". Cleah1@walla.com

11/2020 - 281 רעננה

Made with FlippingBook - Online Brochure Maker