כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה יוני 2024 - גיליון 324

. בבית לא דיברו על תקופת השואה. אני 1949 לארץ בשנת למשל שכחתי בכוח את הסלובקית. פשוט מחקתי אותה. בארץ זה לא היה כבוד גדול להיות ניצול שואה, לפחות עד למשפטו של אייכמן. אז התחילו לספר". שמחה שוקע לפתע בעצב רב: "הלוואי שהיה קם אדם כמו גולה שיכול לעזור ולהביא את עומר שלנו. אני רק רוצה שיחזירו אותו". "היכן הייתם כשנודע לכם על המלחמה"? "היינו אני ותמר אשתי, סבתא של עומר, בחגים בארצות הברית אצל הבת שלנו אורנה אסתר. קשה לי לתאר לך את התחושה - השמים נפלו עלינו. ההורים של עומר, אורנה ורונן, דיברו אתו ערב שבת, שמחת תורה. עומר כמפקד טנקים אומר: ׳אנחנו כל החודש רואים אותם מנסים להיכנס דרך הגדר וביום שישי אמרו לנו שאפשר להוריד כוננות׳. אני לא מבין איך זה קרה. בא בחור להתנדב בארץ, עושה כל מה שמבקשים ממנו, בצבא כיף לו והוא נהנה מכל יום. תמיד מתקשר לסבתא תמר ואומר לה: 'אל תדאגי סבתא אני מבסוט אני בסדר', ואז קורה אסון כזה.

לצוד את שאריות היהודים ומי שהחביא יהודים דינו היה מוות. הסלובקים די נבהלו ולמעשה גם התעודה של אבא לא הגנה עלינו. הדרך היחידה הייתה למצוא מחבוא". הצלחתם למצוא מחבוא? "בקז'מארוק עצמה היה יהודי בשם אדוארד לאופר שחי תחת ניירות של גוי סלובקי בשם גולה, והוא יצר שותפות עם משפחה סלובקית שהייתה להם חברת הובלות, ואמר להם שהם יכולים להרוויח הרבה כסף על ידי כך שיעזרו להבריח יהודים מחוץ לעיר. הם היו שלושה אחים שגרו שלושה בתים מפסי הרכבת שהובילה מהעיר החוצה וגם קרוב ליער. אבא שילם לשוטר מקומי שיחביא אותנו ושלח את אימא ללאופר במסר ברור: 'הצילו! אין לאן לברוח'.

1965 , גולה בחתונת שמחה ותמר

שלושת האחים הגויים ממשפחת שילון שגרו בלפשנקה חפרו בונקר בבית לכיוון היער. יום אחד הגיע עגלון לקחת אותי ואת אחותי לא לפני שהשקה אותנו בסם הרדמה והעביר אותנו לגבול הפולני. ההורים נשארו בתוך הבונקר בבית של השילונים ולמחרת בלילה יצאו לדרך ברגל כל הלילה עד שהגיעו לגבול פולניה-סלובקיה בחבל זקופנה ושם התאחדנו. פיזרו את כל היהודים בין הכפרים הפולנים כי תושבי הכפרים בגבול חיו מהברחות. היינו כחצי שנה במחבוא. זכור לי שיום אחד עברו הגרמנים ובאו לנוח בבית האיכר. הם ישבו איתנו בסלון, עם אימא ואיתי שהייתי בלבוש ילדה. אני כמעט הסגרתי אותנו. הגרמנים ביקשו חלב, האיכר לא הבין גרמנית, ואני קפצתי ואמרתי ׳מילק מילק׳. שני החיילים הסתכלו עליי ועל אימא. אני זוכר שהם אמרו שהידיים של אימא הם לא בדיוק של אישה כפרית. למזלנו, הם היו כנראה מאוד עייפים. אני זוכר היטב את המבנה של חדר המסתור עם הזבובים הגדולים, והדרגש מעץ שעליו ישנו כולנו. ישבתי וציירתי כל פרט בחדר". עד השחרור? הופיע מישהו ואמר: 'אתם משוחררים, 1945 "כן. בפברואר סוף המלחמה'. כל כך שמחנו שקז'מארוק שוחררה. הגענו למקום ריכוז של הצבא הרוסי, העלו אותנו על משאיות והוחזרנו לקז'מארוק. הבית היה ריק, הרצפה הייתה מלאה בעיתונים. כל הרחוב היה מלא בטנקים של הצבא הרוסי. אבא שלי פתח את החנות שלנו בתוך מספר ימים. חזרנו לגור בקז'מארוק. אני הייתי כבר בכתה א' ובבית הספר קראו לי ז'יד ושרו עליי שירי גנאי וגם הרביצו לי, וזה קרה אחרי המלחמה. האנטישמיות הסלובקית לא הסתיימה ולכן אימא הייתה באה כל יום לקחת אותי הביתה כדי לשמור עליי. עלינו

סבתא גאה בסיום קורס קצינים

עומר שנולד בארה"ב הוא נכד לשורדי שואה משני הצדדים ויש לו משפחה רחבה בישראל. הוא בחר במכינה של ישראלים בכפר הנשיא וכשסיים התחבר לגרעין צבר. הוא התגייס 7- לשריון וסיים קורס קצינים ואנחנו היינו כל כך גאים בו. ב באוקטובר היה מוצב ליד הגדר עם שני טנקים בלבד וכמה חיילי גולני לשמור על הגדר. לרוע המזל היו תקלות בטנק שלהם כשפרצו המחבלים ומאז לא שמענו משום דבר על גורלו. ״אני מסתכל״, אומר שמחה ״על הילדים שלי, אורנה ורונן בעלה, ההורים של עומר, רואה את המועקה הגדולה ונשבר לי הלב. הבן הבכור שלהם פתאום נעלם. הבן השני צעיר מעומר בשנתיים. הם מתרוצצים בכל העולם ומתחננים שיעזרו להם להחזיר אליהם הביתה את עומר ביחד עם כל שאר החטופים". Kenig1@bezeqint.net

5

06/2024 - 324 רעננה

Bring them Home now