כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה - אוגוסט 2018 - גיליון 254

"קח את אבא שלך ולך לעזאזל" תיאטרון "הבימה" מחזאי: רמי ורד בימוי: אמיר וולף שחקנים: אבי קושניר, ריקי בליך, רוי מילר, הגר טישמן, תמי ספיבק, אורי אברהמי, הילה שלו, שיפי אלוני מלכה מהולל מאת: 

תיאטרון

רמי ורד הוא בכלל סטנדאפיסט. הוא החל את דרכו לפני יותר משני עשורים ב"קאמל קומדי קלאב", מועדון הידוע באירוח הסטנדאפיסטים הטובים בארץ. מפעם לפעם הוא כותב חומרים רציניים יותר, אבל אין ספק ש"קח את אבא שלך ולך לעזאזל" הוא המחזה הרציני, העמוק, הנשכני והחברתי ביותר שכתב למרות שאגות הצחוק שלא פסקו מצדו של הקהל. לא היה לי ספק לרגע שרק מי שחווה על בשרו את תלאות ההתמודדות עם מערכת הבריאות הציבורית, ובמיוחד המערכת המטפלת בגיל השלישי, יכול לכתוב בבהירות כזו, בדיוק כזה ובכאב כזה את מה שנאלצים הקשישים בארץ לעבור. ואכן רמי ורד עבר את זה על בשרו. למחלקת השיקום הוא הגיע לאחר שאביו עבר אירוע מוחי קשה, ושם היה עד למציאות הקשה: המערכת, המושתתת על הרופאים, העובדות הסוציאליות והאחיות הרחמניות, נאלצת להעדיף אשפוז צעירים שעתידם עוד לפניהם על פני הזקנים שממילא הם כבר עם רגל אחת בקבר. הטרגי בסיפור הוא שלא מדובר פה ברוע אנושי. מדובר במצוקה תקציבית אמיתית שנובעת, איך לא, מסדרי עדיפויות מעוותים של החלונות הגבוהים. הרופא אינו אשם וגם העובדת הסוציאלית אינה חוטאת לתפקידה – הםשניהם נדחקים לפינה מכורח הנסיבות. הסיבהשהמחזה הואהצלחה פנומנאלית, לדעתי, היאשהקהל אינו יכול להפסיק לצחוק. ורד כותב כל כך מדויק, אבל כל כך חד וציני שהמסר העצוב מצליח לעבור דרך גלי הצחוק הבלתי פוסקים. אבי קושניר, השחקן הנפלא, מגלם את עמי קינן, בנו של אברהם, המשוחק באופן נפלא על ידי אורי אברהמי. אברהם עזב את הבית מיד לאחר בר המצווה של עמי, וזה נאלץ לגדול ללא אב ולסייע לאימו. ילדות עצובה לכל הדעות. עכשיו הוא גם גרוש, וכשהוא מנסה שנה, מאושפז וכי הוא נדרש 40 לשקם את הריסות חייו הוא מקבל את הטלפון מבית-החולים המבשר לו שאביו, אותו לא ראה לבוא לטפל בו. מערכת הבריאות, עולם הגרושים/גרושות, עולם העבודה הקשוח שאינו מתחשב בקשיים של עובדיו, הערך העצמי של החולים שנפגע, הורות ואפילו טבעונות – בכל אלה מטפל ורד בעט עוקצנית עד כדי דימום, בכאב עד כדי דמעות, בהומור שחור Mehulal2@netvision.net.il וברגישות נדירה. אחד הטובים.

"כל מה שתרצה" שחקנים: אנדראה קרפנזנו, ג'וליאנו מונטלדו

במאי פרנצ'סקו ברוני

מלכה מהולל מאת: 

סרט

הצרפתים עשו את זה ב"מחוברים לחיים", האנגלים עשו את זה עם במאי הונגרי ב"המטפלת", האמריקאים עשו את זה ב"הרולד ומוד" ועכשיו עושים את זה האיטלקים. את זה? את החיבור בין בחור/ה צעיר/ה לאדם קשיש/ה שמתחיל בניכור והופך בהדרגה לסיפור מרגש של אחווה אנושית שמפוגג את תחושת הבדידות של שני הגיבורים. פער הדורות אינו מושג חדש. כל דור מאמין שבינו לבין הדור הבא אחריו לא יהיה פער, וכל דור שנה ואילו היום מתחלף דור מדי עשר שנים. המהפכה הטכנולוגית 30-25 מתבדה. פעם דור היה מדגישה את הפער ואת הנחיתות ההורית אל מול הילדים.

אלכסנדרו, יתום מאם, הוא אחד מארבעה חברים שהמשותף להם הוא בטלנות, עבריינות, צריכה מוגברת של אלכוהול וסמים והיעדרמצפן מוסרי כלשהו. אביו של אלסנדרו הואבעל דוכן בשוקהמצוי בזוגיותשנייה. יחסיו עםבנו מושתתיםעלקונפליקטים, צעקות ומרדנות של הצעיר באביו. כשהאב נאלץ לשחרר בערבות את בנו, הוא דורש ממנו להתחיל לעבוד ואף מציע לו ללוות זקן, חולה אלצהיימר. אי אפשר היה למצוא שני הפכים יותר קיצוניים זה מזה, ומותר להניח שהשניים לעולם לא היו נפגשים לולא הנסיבות שגרמו לכך. בעוד שאלסנדרו הוא בור (אם כי לא טיפש), פוחז, עצלן וחסר סבלנות, הרי שג'ורג'יו הוא משורר זקן, נעים הליכות, אלגנטי בדיבורו ולבושו, משכיל וחכם. אבל בהדרגה, אט אט, בעת טיולי אחר הצהריים בפארק, נפתחים הלבבות של השניים, מה שמוביל אותם, בליווי חבריו הפוחזים של אלסנדרו, למסע רצוף הפתעות והרפתקאות. העלילה פחות חשובה פה מהדמויות. אלה נבנות באופן משכנע, אותנטי ואנושי ונדמה כאילו הסיפור הוא סיפור אמיתי. הסרט mehulal2@netvision.net.il בהחלט יכול להיחשב תיאטרון טוב, ועל כן ראוי לראותו.

11

08/2018 - 254 רעננה