כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה - דצמבר 2018 - גיליון 258

נחשי קוברה ברומניה כבר שבע שנים שמרים בן-צבי, אישה נאת מראה ואופטימית ללא תקנה, מבקרת באופן קבוע במרכז היום לאזרח הוותיק ברעננה. כשהיא מקבלת את פניי שם היא מברכת אותי לשלום ומחייכת מפה לפה. "המקום הזה", היא אומרת, "המקום הזה עושה לי רק טוב". אחרי ששמעתי את סיפור חייה בירכתי גם אני את מרכז היום. מגיע לה, למרים בן-צבי, משהו טוב. מלכה מהולל מאת: 

שכן חג הפסח בדיוק הסתיים. לא ענינו לו והוא חטף בכוח את המצה מידי אחי, זרק אותה על הכביש ורמס אותה. אחי באופן אינסטינקטיבי הרים את רגלו ובעט לנחש הקוברה באשכיו. הוא בתגובה כיוון את רובהו למצחו של אחי ולחץ על ההדק. אחי, ילד בן שש, נפל מתבוסס בדמו ומת על המקום. אני הרמתי ידיי לאות כניעה והמתנתי גם למותי. לא הוצאתי הגה. הוא כיוון את הקנה למצחי, ואני באופן שאני לא יכולה להסביר אותו עד היום, הורדתי אותו ממצחי ובכוח שברתי אותו לשניים. הוא כנראה חס עלי כי בתגובה הוא שבר לי את כל אצבעות שתי הידיים. לא יודעת עד היום למה הסתפק בזה". "החגיגה" "חודשים ספורים אחרי שהרגו את אחי נכנסו הגרמנים לבית-הספר שלנו כי ידעו שכולם יהודים שם. הם אנסו את המורות ואת התלמידות. אני תפסתי את שרה, חברתי הטובה, ומשכתי אותה בכוח ישר אל תוך אח הפחמים שהיה בכיתה. צבעתי את הפנים של שתינו באמצעות הגחלים והתחבאנו שם עד הערב תוך שאנחנו עדות לכל הזוועה שהתרחשה. רק כשהסתיימה ה"חגיגה" הגיעו חיילים רומנים ונדהמו לראות את שתי הניצולות היחידות". אני חיה עם זה יום יום "אין יום שאני לא חושבת על זה בוקר וערב. זה לא עובר. לילדיי לא סיפרתי שנים רבות. כתבתי כל השנים יומן וחשבתי שיקראו אותו לאחר מותי. למה להעציב אותם עכשיו? אבל אז הגיעו אלינו עזרא ועירית דגן עם תיאטרון "עדות" ושם כבר סיפרתי את כל הסיפור. התלמידים, בני ובנות כיתות ז' וח', הקשיבו לנו, ובתום שנה של מפגשים שבועיים הציגו את הסיפורים של כולנו. הם עשו זאת בצורה נהדרת". ערימת גופות במקום קברים "לאבא שלי, סאני פרדרו, היה מפעל גדול לרהיטים ולאימי אסתר, אישה יוצאת דופן וגיבורה גדולה, הייתה מתפרה לחולצות גברים. את אבא גייסו וכשהוא לא שב יצאה אימא לחפש אותו. אנחנו נשארנו עם דודתנו ואילו זוג יהודים שגרו באחד הכפרים נתנו לאימי מיטה לישון בה, ובמשך

מרים בן צבי

נחש קוברה ", היא מתחילה את 1935 "נולדתי ביאסי שברומניה בשנת סיפורה, "יחד עם אחי התאום. למדנו בבי"ס 'שטרן', שהיה בית-ספר יהודי בו למדו הבנים והבנות בכיתות נפרדות. היינו בני שש כשצעדנו בוקר אחד כמנהגנו מדי יום לכיוון בית-הספר. האביב בדיוק התחיל אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שקרה. הגרמנים כבר השתלטו על יאסי. השנה . נחש קוברה אחד בא לקראתנו, אני אפילו 1943 הייתה היום לא יכולה לכנות אותו בשם חייל. הוא עצר מולנו ושאל אותנו משהו בגרמנית. לא הבנו אותו. אחי אחז במצה בידו

10

12/2018 - 258 רעננה