כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה - דצמבר 2018 - גיליון 258

ומלאכים ברעננה ימים ארוכים עברה בין ערימות הגופות וחיפשה את אבא שלי. היא תפרה לו את הטלאי הצהוב עם חוט ברזל, וזה היה אחד מסימני ההיכר שחיפשה. לקח לה כמעט חצי שנה, והיא הצליחה למצוא אותו, בעצם את עצמותיו. בעל הבית שנתן לה מחסה בנה לה ארגז ובו היא שמה את עצמות בעלה ושבה הביתה". הבאתי לכם את אבא הביתה לא ויתרה ושילמה בכל הכסף שהחביאה בכיסים שתפרה לבניה. היא הבטיחה לו שהיא תהיה אחראית לזה שלא אבכה. כך קרה שבשלב מסוים במסע הורה לנו המדריך לשכב בדממה מוחלטת כי להקת דובים מגיעה. לא הוצאתי הגה והרגשתי את רגלי הדוב חולפים סנטימטרים ספורים ממני. לא בכיתי. גם לא כשהגענו לפלשתינה, וגם לא כשהתגלו הרבה קשיים בחיים שלנו פה בארץ. רק בחופות

"אימא לא רצתה לספר לי דבר והקפידה לדבר ביידיש. אני הבנתי הכול אבל לא גיליתי לה. ארבעה לילות היא נסעה ברכבת מלאה ברוסים שיכורים שחשבו שהיא מבריחה נשק בארגז. בסוף היא התעצבנה ופתחה את הארגז. הם השתתקו מיד. הסתבר שהם כל כך נדהמו מאומץ ליבה ותושייתה שהם נתנו לה כבוד גדול, שמו אותה על ג'יפ, הביאו אותה לביתה ובנוסף השתתפו בהלוויה. עשרות שנים אחר כך הבאנו, אחותי ואני, את עצמותיו לקבורה בארץ. אפשר היה לקנות דירה במחיר שזה עלה לנו, אבל לנו לא היה אכפת. הסיפור המדהים של אימא פורסם בכל העיתונים והמלך פנה לאימא והציע לה שנלמד כולנו חינם אין כסף באוניברסיטה, ושנקבל נסיעה בתחבורה הציבורית וכרטיסי תיאטרון לכל החיים ללא תשלום. אימא לא התפתתה. היא החלה לתכנן את נסיעת כולנו לפלשתינה". בלי נקמה אני לא נוסעת לשום מקום "אימא לא הסכימה לעזוב את יאסי לפני שתנקום בגרמנים על מה שעשו לבעלה ולבנה. היא הייתה גיבורה, כבר אמרתי, כן? היא תפרה לעצמה תלבושת של גרמניה, קנתה פאה טיפוסית עם קוקיות וסרטים אדומים ונכנסה עם אחותה למטבח, שם הן אפו עוגות והכינו משקאות אלכוהוליים, שניהם עם מרכיב סודי – רעל עכברים. היא הלכה לתחנת הרכבת, שם היו הקרונות עמוסים כבר באלפי נערים וגברים שהיו דחוסים כמו סרדינים. היא חילקה את העוגות 15 והמשקאות לחיילים הגרמניים. הטמפרטורה הייתה מעלות מתחת לאפס ואף לא אחד ויתר על היין שחימם לב אנוש. כל הגרמנים מתו. היהודים שהיו נעולים ברכבת וראו את המתרחש שברו את החלונות וקפצו החוצה. רובם המוחלט ניצלו". דווקא בחופות הילדים בכיתי "אף פעם לא בכיתי. אולי קיבלתי את זה בתורשה. כשהתחלנו את המסע הארוך לפלשתינה אימא שילמה כסף רב למדריך שיביא אותנו לטרנסילבניה ומשם לווינה ומשם ארצה. בפעם הראשונה תפס אותנו משמר הגבול בשל תינוק שבכה. בפעם השנייה סירב המדריך לקחת . אבל אימא, את כבר מבינה, אימא 13 ילדים מתחת לגיל

ילדינו בכיתי, בעיקר כי אימא קיבלה סרטן בראש, מתה , ולא זכתה להשתתף בשמחות. הבכי האמיתי 52 בגיל הראשון היה על קברה". הבאתי ילדים לעולם "למדתי בבית-ספר לאחיות ב"הדסה" שברחוב בלפור וסיימתי עם תעודת מיילדת מקצועית. עבדתי בבי"ח בילינסון ואחר כך בבי"ח מאיר, ולבסוף בקופת חולים שועלי. לא רציתי שילדיי יהיו ילדי מפתח ותמיד הקפדתי להיות חמש דקות לפניהם בבית. הבאתי לעולם שלושה ילדים שלי, שגרמו לי הרבה נחת וגאווה עם שמונה נכדים ושני נינים, אבל גם יילדתי רבים, כך שאני מרגישה שהבאתי ילדים רבים לעולם". בית ראשון "מרכז היום לאזרח הוותיק ברעננה הוא לא רק בית שני עבורנו, המבקרים. הוא בית ראשון. צריך לראות את זה כדי להאמין. אם ברומניה היו נחשי קוברה, פה יש לנו מלאכים של ממש. מיכל מילר המנהלת נוהגת בנו כבני משפחה שלה. יש פה דאגה ואהבה של כל הצוות, ואני מרגישה שהמקום הזה הציל את חיי. פעם נוספת מצילים את חיי".

Mehulal2@netvision.net.il

11

12/2018 - 258 רעננה