כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה תשרי תש"פ - אוקטובר 2019 - גיליון 268

לא משעמם לה אביבה קניג מאת:  , מוכרת היטב 1924 דמותה של חנה בן-חורין, יקירת העיר רעננה, ילידת פרנקפורט לוותיקי המושבה רעננה. בתוקף תפקידה כמזכירת "אמונה" ובעיקר בתוקף אינסוף תחומי ההתנדבות שלה היא הפכה לדמות מיתולוגית בעיר. ב"אמונה", ב"משען", במרכז הקליטה, בבית איזי שפירא, בארגון "ליונס" ובהנהלת העמותה למען האזרח הוותיק – בכל אלה היא פעילה .95 עד היום, והיא כבר בת סיפור חייה של חנה בן-חורין

יהודים. כחברה במחתרתהצרפתיתהצלחנו להשיג תעודות מזויפות וכך מנענו שילוח יהודים למחנות העבודה. היו לי גם קשרים טובים עם הז'נדרמריה", מתגאה בן חורין, "מה שמאוד סייע לעבודתי. כל תקופת המלחמה הייתי תחת זהות בדויה בשם, ושמי היה אנו סביניאק. מאוחר יותר הצטרפו גם הוריי ואחי ללימוז' וכך ניצלנו". לפני כעשור נסעו חנה ואחותה רחל ללימוז' לכנס שאורגן על ידי הקתדרה להיסטוריה. מטרת הכנס הייתה לזכור ולתעד את פעילותם של הצרפתים לטובת הפליטים שהגיעו לאזור לימוז', מקום ששימש להן בית בתקופת מלחמת העולם השנייה. "חיפשנו את ביתנו", מספרת חנה, "אך התברר לנו שהרסו אותו ובנו תחתיו שכונה חדשה. למרות זאת התרגשנו מאוד לחזור למקום ולתקופה הסוערת שעברנו אז". היכן הכרת את בעלך? "את בעלי, יעקב קנכט, הכרתי בלימוז'. הוא חזר מהשבי הגרמני שם שהה במשך חמש שנים ארוכות ודבר ראשון החליף את שמו מקנכט (עבד בגרמנית) לבן-חורין. רוצה לומר 'עבדים היינו עתה בני חורין'. ההיכרות בינינו הייתה קצרה ובתוך חודש התארסנו", מספרת חנה בעיניים נוצצות. "בינתיים הוריו קיבלו סרטיפיקט לעלות ארצה. אימו פנתה אלי וביקשה שנעשה לה טובה ונתחתן לפני עלייתם. נענינו לבקשתם וביום ראשון , נישאנו בבית הכנסת. החברים בעבודה 1945 בחודש מאי דאגו לי. אני זוכרת שבחופה רעדתי מרוב התרגשות ופחד . חבריי, וביניהם גם גויים שסייעו לי במהלך המלחמה, אמרו לי: 'אף פעם לא פחדת, עכשיו את מפחדת'? אני זוכרת את הכיבוד: העוגיות והשתייה ואחר כך את הסעודה בבית אליה הוזמנה רק המשפחה כי פשוט לא היה כסף. אבל זכיתי. חמותי הכירה לי תודה על הטובה שעשיתי לה". חנה אינה פוסחת על שום פרט וזיכרונה מעורר השתאות. "יעקב בעלי היה מנהל בית-ספר שבו התחנכו ילדים ניצולי שואה. באחד הימים הגיע שליח מהארץ בשם קלמן בנימיני, ואמר לבעלי: 'בואו תעלו לארץ. יש לך עבודה בכפר-בתיה עלינו ארצה עם שני ילדינו ועם קבוצה 1949 ברעננה'. בשנת של ילדי עליית הנוער היישר לכפר-בתיה. קיבלנו שני

פגשתי את בן-חורין בביתה הצנוע שנבנה בשנות החמישים של המאה הקודמת. נדמה שדבר לא השתנה בו. שני חדרים קטנים, מטבחון וחדר רחצה. בגינה עצי הדר מניבים פרי, ובסלון ארון ספרים שבנה במו ידיו בעלה יעקב ז"ל. על המזנון מונחות תמונות של ארבעת ילדיה ועשרות נכדיה וניניה.

חנה ובעלה יעקב

איפה התחיל הכול? "נולדתי בפרנקפורט שבגרמניה כבת בכורה להוריי, משה ושרה שלנגר. אחותי רחל, הצעירה ממני בשנתיים ואחי יעקב נולדו אחריי. עקבהאנטישמיותשהחלהכבראז עברנו לשטרסבורג שבצרפת. אבי היה סוחר שקי יוטה ולאימי הייתה חנות מכולת. הוריי היו ציוניים דתיים ואני למדתי בבית-ספר ציבורי, גם בעממי וגם בתיכון, אך פעמיים בשבוע למדתי בתלמוד תורה. הייתי גם פעילה מאד ב"בני 1939 עקיבא". כשהחלו לנשב רוחות המלחמה באוגוסט נשלחתי עם אחותי ללמוד בלימוז' שבעומק צרפת. זאת משום שהוריי סברו ששם בטוח יותר. היינו, אחותי ואני וזה הגיל שבו נגזלה מאיתנו ילדותנו". 13- ו 15 בנות מה עשיתן שם? "אני שימשתי כמזכירה של הרב דוייטש, כי בתיכון למדתי קורס קצרנות וכתיבה במכונה, וכך היו לי הכישורים לנהל לרב את משרדו. בין שאר הדברים שעשיתי היה גם להציל

6

10/2019 - 268 רעננה