כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה אפריל 2020 - גיליון 274

אלי עמיר "נער האופניים"/ יהודית הלפר מאת: 

ספר

, הבכור למשפחה מרובת 16- שנות החמישים המוקדמות במדינת-ישראל. נורי חלסצ'י בן ה נפשות שעלתה מבגדד, נשלח ע"י אביו לחברת נוער בקיבוץ חילוני בתקווה שיתקדם שם וישמש דוגמא לאחיו ולאחיותיו. כעבור זמן, כשהנער חש שהוא נקלט בקיבוץ ואף מצא לו חברה קיבוצניקית ילידת המקום, מחליט אביו להחזירו הביתה כדי לסייע למשפחתו. נורי כועס מאד, אך לא מעז להמרות את פי אביו. המשפחה מתגוררת במעברת עולים הסמוכה למושבה גדרה בצריף קטן ועלוב השורץ פשפשים ("קתמל").

כל ראשי המשפחות במעברה הם עיוורים, למעט משפחתו של נורי. לא ברור מדוע החליטה המדינה לרכז את כל העולים לקויי הראייה במקום אחד ומדוע צרפה אליהם את משפחתו הרואה של נורי. במקום קיים מפעל שיקומי לעיוורים ואביו מסייע למנהל בניהולו ומפרנס בדוחק את משפחתו. אם המשפחה סובלת מדיכאונות בזוכרה את "החיים הטובים" בבגדד ומייחלת ולעבור לירושלים שם מתגוררת אחותה, "הדודה נונה". אביו של נורי דוחף אותו לעבור לירושלים ולהשתלב בלימודים בתיכון ערב, מתוך הבנה שלימודים הם המפתח להצלחה בחיים. הוא רואה בנורי את המפתח להצלחת המשפחה להגשים את חלום המעבר. נורי מחליט לשכור לו חדר ועובד בשתי עבודות על מנת לפרנס את עצמו: חלוקת עיתונים ושליחויות על אופניים במשרד ראש הממשלה. שם משתלב נורי ומתקדם בעבודתו גם בזכות האנגלית המשובחת שלו אותה למד עוד בעיראק. בהמשך הוא נרשם לתיכון ערב, פוגש נערה צברית ממשפחה אמידה מאד מרחביה, והשניים מתאהבים. , את סיפור חייו באופן שמעולם לא נחשף. בספר אנו מתוודעים 2019 בספרו האוטוביוגרפי הזה, חושף עמיר, זוכה פרס ברנר לשנת לחיי המעברה באופן ציורי ומרגש ביותר, ולחיים בירושלים בשנות החמישים, שמשתלבים בה עולים ווותיקים, ספרדים ואשכנזים, למרות הפערים ביניהם. אנו נחשפים כאן לביורוקרטיה הרבה שאפיינה את התקופה והכבידה מאד על תושביה, ובפרט על העולים החדשים שלא ידעו "לדפוק על השולחן". גם בספר זה, כמו בספריו הקודמים, מותח הסופר ביקורת על התנשאותה של החברה האשכנזית השלטת על העולים בני עדות המזרח, ועל שלטון מפא"י שניסה להשליט את האג'נדה שלו על כל תושבי המדינה. כמו כן אנו נחשפים כאן למתרחש מאחורי הקלעים של "קודש הקודשים" (משרד ראש הממשלה) ואופן התנהלותו של "חליף היהודים" (כפי שמכנה עמיר את בן-גוריון). יש שיאמרו שהספר ארוך מדי ועמוס אירועים, אך הסיפורים השזורים בו והתיאורים הנפלאים מרתקים ונוגעים ללב וחבל להחמיץ אף לא אחד מהם. שפת הכתיבה של עמיר, נעה מעברית משובחת לעברית המותאמת לגיבורים השונים, והניגוד בין סוגי השפה השונים מעצימים את חוויית Yehudit_helfer@walla.co.il הקריאה.

בימוי: מרקו קראוספיינטר "תיק קוליני"

שחקנים: פרנקו נרו, אלכסנדרה מריה לארה

מלכה מהולל מאת: 

סרט

במאי, 8 לפני כעשרים וחמש שנה נשאלו תושבי גרמניה בסקר שנערך: מה אומר לך התאריך ?1945 ענו שזהו יום של תבוסה לגרמניה. 10% ענו שזהו היום בו השתחררה גרמניה מהנאצים, רק 60% הממצא המעניין הזה מצביע על כך שגרמניה טרם השתחררה מטראומת מלחמת העולם השנייה. כדי להקל על התהליך גיבשו הגרמנים לעצמם את התפיסה שהם עצמם קורבן של הנאצים לא פחות, ואולי

 1968 יותר מהמיליונים הרבים שהם הקורבנות האמיתיים. אחד האמצעים שנקטו הגרמנים הוא "חוק דרהר" שנחקק בגרמניה בשנת והוא בעצם חוק התיישנות על מקרי הרצח שבוצעו על ידי מפקדים זוטרים בתקופת הרייך השלישי. החוק כונה על שם אדוארד דרהר ששימש תובע מחוזי ראשי באינסברוק בזמן המלחמה. בסיום המלחמה הוא הורד בדרגה, אך כעבור זמן מה הוא מונה לראש המחלקה הפלילית במשרד המשפטים הגרמני. החוק קבע שמפקדים זוטרים הוגדרו כמסייעים לרצח, כאלה שמילאו פקודות בלבד ולכן הם פטורים מעונש. הסרט "תיק קוליני" שמבוסס על ספר בשם זה, שנשען על אירוע אמיתי, מתאר בדיוק את זה. פבריציו קוליני הקשיש נכנס יום אחד למלון מפואר בברלין ויורה למוות בתעשיין גרמני מכובד. הסניגור הציבורי הטירון שמונה להגן על הרוצח הוא בעצמו ממוצא תורכי, מה שמעצים את נושא הגזענות. אבל מה שבאמת מסבך את הסיפור הוא שהסניגור בעצם גדל בביתו של התעשיין שאימץ אותו והוא מיודד מאוד עם נכדתו. עם זאת הוא מאמין שתפקידו להגן על כל אחד כמו שרופא אמור לטפל בכל אחד, ואולם ככל שהוא חוקר הוא מגלה קצוות חוט המובילים לעברה האפל של גרמניה ולפרק מזעזע בהיסטוריה המשפטית שלה. הסרט עשוי מצוין ומשוחק נפלא על ידי כל השחקנים ובמיוחד הסניגור הצעיר והנאשם, שאולי אומר עשרים מילים בסרט, אבל עיניו מדברות יותר מכל המילים ביחד. malcamehulal@gmail.com

19

04/2020 - 274 רעננה