כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה מאי 2021 - גיליון 287

דבורה שרייבר

לאה קליין מאת: 

"אני רוצה להראות לך משהו שיילך אתי ביום השואה לכל מקום בו אספר על עברי", אומרת לי דבורה שרייבר, והיא מביאה בובת בד גדולה שעשתה. "תגעי בבגדיה" היא אומרת, "הם עשויים מבד גס כמו שהיו עשויים בגדינו בשואה... ומה מסתתר מתחת לבגדים אלו?" היא שואלת, ידיה רוטטות והיא שותקת. "מה מסתתר?" אני שואלת, היא פותחת את הז'קט של הבובה, "על החולצה כתבתי את תמצית רגשותיי, רגשות שפועמים בלב של ילדה שכך הרגישה". אני קוראת את מה שהיא כתבה, ושוב שתיקה ארוכה של שתינו, ועינינו דומעות... מתי נולדת?" "גם זה סיפור. נולדתי בפולין. אימא ילדה אותי בבית, לא רשמה ולא זכרה בדיוק את התאריך. . יום אחד אמרה 1937- הייתה אנטישמיות, וכבר לא רשמו את הלידות. אני חושבת שנולדתי ב לי אימא: 'את לעולם לא תדעי את יום ההולדת המדויק שלך. זה פגע בי מאוד. איזה בן אדם אינו יודע את יום הולדתו?!"

סיפור תמונה

מה הזיכרון הראשון שלך? "זיכרון נוראי: הייתי אולי בת ארבע, עומדת בחוץ, מעבר לגדר הבית ומשחקת. פתאום נפלה פצצה. נהיה חושך, ואחרי זה אור חזק. צעקות מסביב, זעקות אימים, ואני רואה לנגד עיניי את אימי אוחזת את שני אחיי, עוברת מול עיניי ורצה להתחבא. אני מרגישה ננטשת ובהלם מוחלט. אני שומעת שצועקים: "תיצמדי לקיר", אבל לא הבנתי מה רוצים. לאחר מכן מצאתי את עצמי בבית עם המון פצועים". ולאחר מכן? "אבא החליט שהמשפחה תברח לכיוון רוסיה. סבתא, שגידלה אותנו, החליטה שהיא לא מצטרפת. היא נגררה מהבית ונרצחה. אבא, בקושי הצליח לקנות סוס ועגלה, וברחנו באישון לילה. כשנודע לאחי שסבתא לא נוסעת, נאחז בגלגל העגלה, צרח והתעלף. כל הדרך שמענו יריות. טולטלנו במשך הזמן ועברנו בין מקומות שונים... אני זוכרת שבאחד הקולחוזים ממש סבלנו מרעב. אימא שכרה עליית גג שאליה טיפסנו על סולם. בעלי הבית אכלו מלון וזרקו את הקליפות לכלבים ליד הדלת. מיהרנו לרדת וחיסלנו את הקליפות, אך עדיין נשארנו רעבים. באחת הבקתות שבהן גרנו הייתה האישה מוציאה חלב לכלב. שתינו אותו עד שנודע לנו שחלב זה שימש אותה קודם לחפיפת שיער. אכלנו הרבה מרק צבים. כל הזמן סבלנו רעב וקור. אספנו גללי פרות כדי להתחמם. באחד הימים ראיתי מעין גוש אש לפניי, ואחר כך אפלה מוחלטת. הפסקתי לראות. עד היום ראייתי ושמיעתי חלשות". מתי עלית ארצה? הגעתי באונייה פאן-יורק. הגענו לכרכור, שם גרנו באוהלים. אחר כך עברנו ליפו. גרנו בסביבת ערבים, ורק גדר 12 "לפני גיל הפרידה בינינו. היו אז בארץ הפגזות, אבל לפחות ידעתי שזו האדמה שלי". לימודים? "התחלתי ללמוד במחנה עקורים בגרמניה. למדתי שם בכיתות א' ב', ופה הקפיצו אותי לכיתה ה'. כבר בתור ילדה עזרתי בפרנסת הבית. בהמשך למדתי בבית ספר לאחיות, למדתי במכון אדלר והייתי מנחה בחוגים להורים ולמדתי גם הדרכה לגיל הרך בסמינר הקיבוצים". מתי נישאת? . בעלי היה כפר סבאי וגרנו בהוד השרון. כשהתאלמנתי, לפני כשבע שנים, עברתי לגור 'במגדלי הים התיכון' כי 1957- "נישאתי ב לא רציתי ליפול לעול על הילדים. יש לי שלושה ילדים ושלושה נכדים". את מרוצה? "הייתי מאוד מרוצה ופעילה. התנדבתי רבות, יצרתי במו ידיי עבודות שונות ואהבתי לתרום. ככל שתרמתי – נתרמתי. עכשיו יש לי לב כבד". מדוע? "בזמן הקורונה הרגשתי מחוקה. הייתי מנותקת מאנשים ולבי דאב. הקורונה ממש טרפה אצלי את הקלפים. בסגר הראשון הרגשתי שאני שווה משהו. פתאום חזרה לי שפת היידיש, כתבתי סיפורים ושירים, אמרתי לעצמי: עברת גיהינום רציני בחייך, אז את זה לא תעברי? בסגר השני קיבלתי את הטלטלה הענקית: כל דבר הזכיר לי את השואה. מהאוכל ששמו לי מאחורי הדלת ועוד... זה זרק אותי מאה שמונים מעלות לאחור. נכנסתי לסטרס. הייתי חייבת טיפול רפואי". דבורה מחזירה את הבובה למקומה, ואומרת: "אפשר לומר על הבובה עם הרגשות הכתובים, שאין נביא בעירו – אף אחד לא יכול לדעת מה יהיה גורלו". Cleah1@walla.com ‏

3

05/2021 - 287 רעננה

Made with FlippingBook Publishing Software