כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה אוגוסט 2023 - גיליון 314

מאת: עודד מרום  הוענק לד"ר 2022 בחודש פברואר יאקוב קורנליס בון ז"ל מהולנד "אות חסיד אומות העולם" בטקס מרגש שנערך ב"יד ושם" בירושלים. האות הוענק על ידי מר דני דיין יו"ר "יד ושם" לבתו של המציל, ליז דולב, המתגוררת בישראל. נכחו באירוע בני משפחת המציל, בני משפחת הניצול, חברי ועדת חסידי אומות העולם וחברים. "איזו ידיעה מרעישה, לא ידענו, למה לא סיפרת לנו?" אותה אנחנו מכירים, אשתי ואני, ליז דולב שאלתי את שנים ארוכות. "גם אני לא ידעתי, נודע לי במקרה רק לפני כשנתיים". כך סיפרה. "הוריי שמו נפשם בכפם כדי להציל נער יהודי". משפחתי גרה בעיר הארלם בצפון מערב הולנד, שם נולדתי , בת בכורה להוריי, קרולין ויאקוב בון, שהתחתנו 1939 בשנת . אבי בא ממשפחה נוצרית פרוטסטנטית הולנדית 1936 בשנת ענייה. רוב הגברים במשפחה היו כמרים או רופאים, אבא היה רופא שירש את מקצועו ומטופליו של אביו הרופא. חיינו חיים צנועים, המסורת בבית הוריי הייתה שאין מדברים על כסף והעיקר היה שירות למען הקהילה. אימא הייתה פסנתרנית ולמדה ביולוגיה באוניברסיטה, בת למשפחה יהודית עשירה בעלת רשת חנויות. המלחמה שפרצה שלוש שנים לאחר נישואיהם קטעה את חיי המשפחה שהתפרקה כבר בתחילת המלחמה. אבי נאסר ע"י הגרמנים, ולאחר זמן קצר נאסרה גם אמי. הם שוחררו לאחר זמן קצר. אחדים מבני משפחתי המורחבת הספיקו להגר בתחילת המלחמה לארה"ב, חלק מאלה שנשארו בהולנד מצאו את מותם במחנות הריכוז הגרמנים. אבא החליט להישאר בהולנד כי חש שעליו לעזור לקהילה, הוא ניהל ועבד כרופא בבית חולים, היה פעיל במחתרת נגד הכיבוש הגרמני ולא היה כמעט בבית. משפחתה של אמי עזבה את הולנד אולם אימא החליטה להישאר ולא לברוח, ונשארנו אני ואחי ואחותי עם אימא. כך שרדנו את שואת המלחמה". איש חסיד היה

ליז דולב מקבלת את האות מידי דני דיין

לאחר המלחמה "הטראומה המשיכה גם בשנים הקשות בהן מצאו עצמם ילדים קטנים ששרדו את המלחמה מול מציאות מאיימת, ללא עתיד וללא חלום. ילדות וילדים שהוסתרו שנים אחדות אצל משפחות של נוצרים חדלו לחיות עם הוריהם הביולוגיים, שחלקם כלל לא חזר. הורים שחזרו לא ידעו כיצד להיות הורים. ילדים שפגשו את הוריהם לא ידעו כיצד להתייחס להוריהם הביולוגיים שלא הכירו מעולם. אבא ניהל מרפאה כפרית ועבד קשה. כילדים עזרנו בפרנסת המשפחה. אימא שהייתה בעלת הכשרה בביולוגיה לקחה בדיקות דם ושתן, אנחנו ניהלנו את הרשימות, הוצאנו קבלות וקבענו תורים. היו ניסיונות לחזור לשגרת חיים בריאה ותוססת כפי שהייתה לפני המלחמה. אבא ניגן בכינור, אימא ניגנה בפסנתר, כל אחד מהילדים ניגן בכלי נשיפה שונה (אני בחליל צד). הבית שפע צלילי מוזיקה, היו קונצרטים ללא הפסקה. החיים התרבותיים במשפחה פרחו לכאורה. אולם למעשה איבדו הוריי את הקשר החם שהיה ביניהם לפני המלחמה, חלק מבני משפחתה של אימא אבדו בשואה. אבא חזר מן המלחמה אדם שבור, כבוי, עצוב, אבל המשיך בכל הכוח בפעילותו למען המטופלים שלו, הסובלים והחולים, פגועי הגוף והנפש. הוא לא שיתף איש במה שעבר עליו במשך שנות המלחמה, אנחנו היינו ילדים צעירים ולא שאלנו שאלות. לא העזנו. הרגשנו את הקושי והמתח ולא רצינו לשאול. לא ידענו אז את עוצמת השואה ועל מה שקרה במלחמה. אנשים לא דיברו על מה שעבר עליהם. חלק מהם התביישו והדחיקו את הזיכרונות ואחרים אולי אף הרגישו רגשי אשמה: "למה אני נשארתי בחיים וחברים או בני משפחתי נספו ואינם". המקרה המסעיר של הצלת הנער היהודי בעת המלחמה. ליז דולב מספרת כי רק לפני כשנתיים, כעבור יותר משבעים שנה, נודע לה שבתקופה מסוימת סגרו הגרמנים את אביה במחנה מעבר בו ריכזו את יהודי הולנד בדרכם אל מחנות ההשמדה בגרמניה ותפקידו כרופא היה למיין את המגורשים, מי למחנות עבודה ומי למחנות השמדה. הסיפור התגלה לגמרי במקרה. משפחת יהודים מן העיר בוסום בהולנד היגרה לאחר המלחמה לקנדה. זו הייתה משפחה עם שישה ילדים, חמישה בנים ובת, שהייתה להם

4

08/2023 - 314 רעננה