כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה מרץ 2026 - גיליון 345

אביבה כהן

לאה קליין מאת: 

נפגשתי עם אביבה כהן במספרה. ישבנו זו ליד זו, שוחחנו וביקשתי לראיינה. "זה ייקח לך המון זמן", אמרה, "יש לי היסטוריה של המון שנים. אני זקנת השבט". "אבל בטח יהיה מעניין", עניתי, והזמנתיה לביתי. היכן נולדת, ומתי? . אני אלמנה. יש לי ארבע בנות, שמונה נכדים וחמישה נינים. גרנו 1929 "נולדתי בת"א, בשנת בפתח תקוה, וכשהייתי בת שנתיים עברנו לקלמניה, על יד בית ברל. שם היו רק כמה בתים, אורוות סוסים, רפת גדולה, פרדסים, גני ירק ולולים. אימא עבדה קשה במשק, אבא קיבל את האחריות על הסוסים. אימא הייתה שולחת אותי להביא חלב מן הרפת, ואני פחדתי מאוד מן הפרות. מנהל הרפת היה לוקח אותי על הידיים ונותן לי ללקק שמנת. בסביבה היו גרים ערבים, ואימא למדה מהם לאפות פיתות, לחם ועוד". איפה למדת? כ"שהייתי בת ארבע עברנו לכפר סבא. היה לי אח יותר גדול ממני ואח קטן. למדתי בכיתה א'

סיפור תמונה

וב' בכפר סבא. לבית הספר היינו מגיעים על חמורים. אני ואחי רכבנו על אותו חמור. היינו רוכבים דרך הפרדסים. אני מאוד ) ומסביב גרו ערבים וירו ביהודים. בכיתה ג' למדתי בצופית. היה גם זמן שגרנו 1936( פחדתי, כי זו הייתה תקופת המאורעות שנה, והוזמנתי למסיבה, וראיתי את העץ ששתלתי כשהייתי בכיתה ג'". 90 בגן חיים, שמלאו לו החודש יש עוד זיכרונות? "יום אחד בשבוע היה יום כביסה. בחוץ היה סיר ענק של מים על מדורת עצים. בכביסה היו שמים "כחול כביסה", ובכל הסביבה היה מתפשט הריח. הסבון היה קובייה גדולה שהיו מגרדים על פומפייה, ועל כל החבלים בחצר היו תלויים הסדינים הלבנים, מבהיקים מלובן. את מלאכת היישור היו עושים שניים מהמשפחה, שמחזיקים את הקצוות ומושכים. ההורים היו . הייתי צריכה לקחת את אחותי מהגן, שהיה על יד בית הספר, וחוזרת איתה 11 מאוד עסוקים. כשאחותי נולדה הייתי בת לכיתה, והמורה היה מחזיק את אחותי על הידיים". תיכון? "כיתה יו"ד בבי"ס כצנלסון, ואחרי כן החליטו לשלוח את בני המושבים ללמוד בנהלל. אימי נסעה לתל אביב לקנות לי בד לתפור בגדים, וקנתה חבילה עצומה של בד כחול ותפרה מכנסים, שמלות, תחתונים – הכול מבד כחול. בנות שבאו ממקומות אחרים, היו להן בגדים יפים ומאוד התביישתי כשפתחתי את המזוודה. הייתי בנהלל חצי שנה, והיו המון תורנויות. אני עבדתי ברפת אפילו שכל כך פחדתי מן הפרות מאז שהייתי קטנה. כל הפרות היו חולות בשחפת, והיינו צריכים לרחוץ אותן. עבדתי במגפי גומי ובלי גרביים, והשוקיים כאבו לי מאוד. אבל גדלתי בבית שלא מתלוננים בו. ניסיתי לברוח מנהלל, ותפסו אותי. יום אחד יצא מהמקום סוס ועגלה. עליתי על העגלה והגעתי לכביש הראשי, ומשם הרבה ברגל, עד שמישהו ראה אותי ולקח אותי. כשהגעתי הביתה ההורים עבדו בשדה תפוחי האדמה יום יום ולא ידעו מה לעשות איתי. הם התייעצו עם האדון ספיר, , כשפתחו את שערי המחנות 1948 שהיה שכן שלנו וגר בבית הסמוך. בעצתו הלכתי ללמוד טיפול בתינוקות בויצ"ו. בשנת שעות ביום. כסף לא היה לנו, ואכלנו את הדייסות 24 תינוקות ראשונים לארץ. טיפלנו בהם. גרנו איתם 500 בקפריסין, הגיעו עם התינוקות". צבא? "הייתי חובשת קרבית בבי"ס לטיס. שם הכרתי את בעלי, שהיה חניך. נישאנו בדירת הוריי בכפר סבא". ואחרי הנישואים? "עברנו לחיפה. בעלי למד בטכניון. הוא היה איש צבא קבע ואני המשכתי ללמוד אחות מוסמכת בתל השומר. מחיפה עברנו לבאר שבע, משם חזרנו לכפר סבא. במשך השנים נולדו ארבע בנות, והמשפחה גדלה. שנה אחת נשלחנו מטעם הצבא למיסיסיפי. גרנו שם שנה עם הבנות. כשחזרנו טיילנו באיטליה". כשחזרתם לארץ עבדת? "עבדתי כאחות במקומות שונים בכל הארץ. בכל מקום שהיה צריך את אביבה". מתי עברת לדיור מוגן? "כשגרנו בכפר סבא, בעלי נפטר. היה לי מאוד קשה, והחלטתי בעצמי לעבור לדיור מוגן. כל המשפחה הסכימה, ואף עזרו לי במעבר". וכאן? שנים. בהתחלה הייתי מאוד קלילה. עשיתי פעילויות רבות. אני מאוד אוהבת לארח, וגם כיום אני מארחת 27 "כאן אני חברות כל שבוע. יש לי מטפלת שעוזרת לי מאוד, והחברה הכי טובה שלי היא הכורסה - משפט שאימצתי משלמה ארצי שלפני כעשר שנים אמר זאת על אימו". cleah@walla.com

3

03/2026 - 345 רעננה