זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

נוימן צבי בן יוסף ושרה יליד רובנו, אוקראינה

נולדתי בשנת 7291 ברובנו, פולין, עיר גדולה שחיו בה כ-000,04 יהודים. אבי היה סוחר פֵּרות ובעל חנויות, אמי סייעה לו. היו לי אחות גדולה ואח ואחות צעירים ממני. למדתי בבית ספר “תרבות" עד שנת 0491. את הוריי כמעט ולא ראיתי באותן שנים, למעט ביום כיפור מאחר והיו עסוקים מאוד.

יום אחד חזר אבא מעבודתו ואמר כי אנו נוסעים לקוסטופול, עיירה קטנה ליד רובנו, שם גרה סבתי מצד אמי. גרנו אצל סבתא עד שנת 1491, ואני המשכתי ללמוד שם בבית ספר יהודי. יום אחד הביא אבא עגלה רתומה לסוסים, העמיס אותנו ואת כל הרכוש שהיה יכול והתחלנו לנוע לעבר רוסיה. כאשר הגענו לקרבת העיר קייב, בשעה שעמדנו לחצות את הדנייפר, החלה הפצצה של מטוסים גרמניים. לאחר שההפצצה הסתיימה הגיע חייל רוסי והחרים את הסוסים והעגלה שלנו. הכנסנו את הציוד לקרון רכבת ונסענו לסיביר, לעיר גדולה בשם אקמולסק, שם גרנו כחודש וחצי, לאחר מכן הועברנו לקראנדר בקזחסטן. אבא מונה לנהל חברה לשיפוץ קטרים, למרות שלא היה לו מושג בזה. גויסתי לצבא האדום. הייתי מיועד להישלח לבית ספר לטיס. לאחר יממה הוכרזתי כחיוני לעורף ונשלחתי להיות סדרן בבית קולנוע. בסוף שנת 4491 הועבר אבי לרובנו. בעיר הוא עסק בגיוס חיילים. למרות ההגנה שקיבלנו מהשלטונות, המצב בעיר היה מסוכן, ובשנת 5491 החליט אבא לעבור ללודז'. את כל ההקלות והיחס המועדף שקיבלנו, אני זוקף לעזרתו של דודי, אח של אבי, שהיה קצין בכיר בצבא האדום. מחד, אין לי אין לו שום הוכחה לכך, ומאידך אין לי הסבר אחר. בלודז' חבר אבי לשליחי העלייה. יצאנו עם חיילים אמריקנים ובריטים, עברנו את כל אירופה, מאיטליה עברנו לאוסטריה, שם קיבלנו מגורים בבתים שהיו שייכים בעבר לאנשי אס-אס. אחותי הגדולה התחתנה ויצאה עם בעלה ללה ספציה שבאיטליה. אותי ואת אחי הצעיר ניסו להעלות ארצה כחיילי בריגדה, אך הדבר לא יצא לפועל. לבסוף עליתי על האנייה “ל"ה". נתפסתי עם חלק מהמעפילים, גורשתי לקפריסין ולאחר שבוע הגעתי ארצה. בתחילה גרתי אצל אחותי ובעלה. עם תחילת המאורעות התגייסתי לגבעתי, והוצבתי לשמור על מחסני נשק בחולון. הועברתי לגדוד 15, בתחילה בירושלים ואחר כך בהרטוב. לאחר שהוריי הגיעו ארצה, הועברתי לשרת באזור בת ים. עברתי קורס חבלה, ולאחר כיבוש יפו עברתי למחנה ביל"ו. בקרבות מלחמת השחרור הייתי מפקד מחלקה באזור פלוג'ה ומשטרת עיראק סואידן. נפצעתי קל, אך כיוון שחילצתי פצועים, ובגדיי ספגו מהם דם רב חשבו כי נפצעתי קשה. חבר שראה כי מפנים אותי, חשב כי נהרגתי והודיע על כך להוריי. כאשר אמי שמעה זאת היא קיבלה אירוע מוחי. לאחר יומיים שוחררתי מבית החולים ונסעתי לבקר את אמי. כאשר הגעתי, התעוררה לשנייה ונפטרה. בסוף 1591 שוחררתי מהצבא. מפקדי, יובל נאמן, יעץ לי לא לעבוד אצל אביו בייצור משאבות מים, והפנה אותי לחברת “מקורות", שם החלתי לעבוד כפועל זוטר. התקדמתי בעבודתי ולאחר שנים רבות בחברה יצאתי לגמלאות. בשנת 2591 נשאתי לאישה את יהודית רוזנצוויג, ילידת רומניה, ונולדו לנו שני ילדים: שרה ואבי, מהם זכינו לשישה נכדים ולנינה אחת.

161