זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

ברקוביץ יהודית בת אברהם ובלומה פרידמן ילידת סיקסו, הונגריה

נולדתי בשנת 3391 בעיירה קטנה, סיקסו, הונגריה. אבי היה נכה מלחמת העולם , רגלו נקטעה בקרב נגד הרוסים בלוחמו בצד הגרמני. לאבא הייתה חנות כלי I ה- בית, אמי עבדה בבנק מקומי. היה לי אח מבוגר ממני בשמונה שנים. ההורים דאגו לי ופינקו אותי והיה לי טוב.

בשנת 3491 התחלנו להרגיש את האנטישמיות. ראיתי יהודים שברחו מפולין כי שמעו שבהונגריה לא פוגעים ביהודים. בבית ובסביבה התקשו להאמין לסיפורי הזוועה שהגיעו מפולין. במרץ 4491 הגרמנים החלו לשלוח יהודים לגטאות ולמחנות ריכוז. באוקטובר 4491 החליט ראש הממשלה החדש והאנטישמי, סאלאשי, לשלוח למחנות הריכוז גם את המשפחות ה"מיוחסות" מגטו קושיצה שבו שהינו. אבא אשר חש בסכנה המתקרבת, דאג מבעוד מועד למקום מסתור: הוא ביקש מחבר ילדות, איכר מכפר הולדתו, שיסתיר אותנו תמורת כל אדמותיו בכפר. האיכר לקח את משפחתי בעגלה, מוסתרים מתחת לערמות קש. הוכנסנו לבור עמוק בתוך אסם, מרופד בשמיכות ומעליו ערמות קש בגובה רב. שהינו בבור הצר כארבעה חודשים וסבלנו מאוד. האיכר שלא בטח באשתו ובבנו, הגניב לנו מידי פעם בלילה מעט אוכל ושתייה. אני זוכרת שלעסתי קש עד שנהיה דייסתי וניתן לאכילה; את ההזנחה בתוך הבור הצר, את עשיית הצרכים, את אמי שחלתה בדלקת הריאות ואת אבי מכה את אחי שנתקף היסטריה מחוסר המעש והחל לצרוח.

בתחילת 5491 נכנסו הרוסים והם שחררו אותנו.

במלחמה איבדתי את סבתי, דודים ובני דודים רבים.

את הדרך חזרה לעיר סיקסו נאלצנו לעשות ברגל. אני ואימא סחבנו את אבא הנכה, אכלנו מכל הבא ליד ומה שמצאנו בשדות. אבא דאג שאגיע לעיר הקרובה, שם למדתי עד 8491. לאחר הקמת המדינה שליחים יהודים שכנעו את בני משפחתי לעלות ארצה. הייתי עם קבוצת ילדים בדברצן, שם הכינו אותנו לעלייה. עברנו לווינה ומשם לאיטליה והפלגנו ארצה באנייה “עצמאות". הגעתי לחופי הארץ ביולי 9491. ב-0591 הצטרפתי להוריי שהגיעו ארצה והתיישבו ברעננה.

בשנת 2591 נישאתי לשמואל ברקוביץ.

עבדתי כמנהלת משק בבית חולים לוינשטיין במשך 72 שנים, עד 9991.

לשמואל ולי שתי בנות: אסתר ונורית, 7 נכדים ו-8 נינים.

80