זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

לנגרמן טובה בת זאב ויונה צייזלר ילידת אונוד, הונגריה

נולדתי בשנת 7291 באונוד, הונגריה. בכפר גרו גם סבי וסבתי, דודים ודודות - משפחה גדולה. היו לי שישה אחים ואחיות. אבי היה סוחר בהמות ואמי עקרת בית. למדתי בבית הספר שבכפר, ופעם בשבוע למדתי עברית. החיים בכפר היו שקטים, לא הייתה אנטישמיות, והיחסים עם הגויים היו טובים. בשנת 3491 נלקחו שני אחיי לעבודות כפייה, ועסקו בפינוי מוקשים. מרוב דאגה, אמי קיבלה

התקף לב ונפטרה.

בחודש מאי שנת 4491, כאשר נכנסו הגרמנים לכפר, הייתי בת 71. היהודים נאספו ונשלחו ברכבות משא לאושוויץ. בירידה מהרכבת חיכה לנו מנגלה. הגברים הופנו ימינה, הנשים שמאלה. אבי ואחי נשלחו מיד לתאי הגז. את הנשים חילק מנגלה לשתי קבוצות, האחת - הנשים הבריאות והחזקות שיועדו לעבודה ואליה הופנתה אחותי הגדולה, אותי, שהייתי קטנה ורזה, צירף לקבוצה השנייה שיועדה להשמדה. בדרכנו למחנה הבנתי את גודל הטרגדיה. הבחנתי כי החייל שהופקד על שמירתנו עסוק בשיחה עם אחת החיילות. בהחלטה של רגע, התחלתי לרוץ לעבר אחותי שהייתה רחוקה מהמחנה, וכשראתה זאת כיסתה את עיניה מתוך תקווה שהחייל לא יבחין בי ובכך יחרוץ את גורלי למוות. רצה הקב"ה והצלחתי לחבור אל אחותי. נלקחנו לכמה ימים למחנה אלנדורף שליד פרנקפורט שבגרמניה, שם עבדנו במפעל תחמושת, תפקידנו היה למלא את הפגזים באבק שריפה. העבודה הייתה בשלוש משמרות. המפקד היה איש מבוגר ונהג בנו באופן אנושי. הוא לחש לאחת האחראיות שתעודד את הבנות שיחזיקו מעמד כי “בעלות הברית מתקרבות". בחודש מאי 5491, לקראת הכניעה, החלו להצעיד אותנו בצעדת המוות לעבר יעד לא ברור. לפתע השומרים נעלמו, ואנו ברחנו למחסן באחד השדות, שם הסתתרנו כמה ימים. כאשר שמענו את קולות החיילים האמריקנים יצאנו מהמחבוא. בין קבוצת החיילים היה חייל יהודי שדאג לנו לאוכל והעביר אותנו לעיירה סמוכה, משם חזרתי להונגריה. לאחר שהגעתי לכפר הולדתי, אונוד, הסתבר לי כי מכל משפחתי הגדולה חזרו רק שני אחיי. אבי, זאב, אחי מיקלוש אחותי אליזבט, הסב והסבתא, ועוד כ-02 מבני המשפחה הקרובה, לא שרדו. בסוף 6491 עליתי על אניית המעפילים “כנסת ישראל" (המרי העברי). האנייה נתפסה וגורשה לקפריסין, שם שהיתי כ-8 חודשים. בקיץ 7491, לאחר שזכיתי בהגרלה באשרת עלייה, עליתי לארץ ישראל והגעתי למחנה “עתלית", משם הועברתי למחנה העולים בפרדס חנה. ללא שהות התארגנו לעלייה לארץ ישראל.

בשנת 0591 נישאתי לשלמה לנגרמן אותו הכרתי במהלך עבודתי במחנה העולים.

לשלמה ולי נולדו שלושה ילדים: חוה, זאב ודודי. יש לי 41 נכדים ו-9 נינים.

87