סיפור חיים - סיפורה של חוה (אווה) בלאו קון

¼¸¸¶ ǴøÀ »È ³Ç´Ã¸À ¾´Æ ´¯»° ³´´¯ ³´¶

¾½¶» ³¸¶ ³°Éº´ ³°¸ÈƳ

¶´ºÈ» ¯» ¼»´Á»´ Ç´ºµ» ¼Èȸ ¼²¯ »º»

É´¯´Ç ³¿¿ÁÇ É¸¸Ç¸Á ¼Á ²¶¸ ³¿¿ÁÇ Æ¸É´´³ ¶Çµ¯³ ¾Á½» ³É´½Á³ ¸»´Å¸¿ »È ¼³¸¸¶ ¸Ç´Ã¸À´ ¼¸¸È¸¯³ ¼³¸É´¿´Çº¸µ ²´Á¸É° °Ç ¹ÇÁ ¼¸¯°³ É´Ç´²³ ¾Á½»´ ¼½ÅÁ ¾Á½» ³¿¿ÁÇ ¸°È´É ³¯´È³ ÉÈÈ» ɸÇÀ´½³ ´¿É°´¶ ¼³ ³¯´È³ ¸»´Å¸¿ »È ¾´Çº¸µ³ Ç´½¸È´ ²´Á¸É³ ´ºµ ¯»´ ¸Å¯¿³ ÇǴų ¸ Á ´¶°·¿´ ´±Ç³¿È ³¯´È³ É´¿°Ç´Æ ¾´¸»¸½ ´Åǯ° ¸²´³¸³ ¼Á³ ɽ´ÆÉ É¯ É´¯Ç» ¯Å¸È É´Ç´²» ¼¸Çº´µ ÇÃÀ» ¹È½³ ·Æ¸´Çà ¯´³ ³µ ²´Á¸É ·Æ¸´Çà ´°´ ³¿¿ÁÇ É¸¸Ç¸Á° ¼¸¸ÉÇ°¶ ¼¸É´Ç¸È» ±¯³ ɽµ´¸° É¿È° Ç´¯» ǸÁ³ ¸°È´É ³¯´È ¸»´Å¸¿ º »È ¼¸¸¶ ¸Ç´Ã¸À ¼°´Ç ³¿¿ÁÇ ¸°È´É É´°²¿É½´ ¼¸°²¿É½ ÉÅ´°Æ ¸ Á ÁÅ´°½ ·Æ¸´Çó ³µ °´È¶ ¼µ¸½» ¼Åǽ´ ¼¿½µ½ É´°Ç ´È¸²Æ³´ ´½ÉÇ¿È É´²´É ¼É¸¿Á¿È »Á É´¶ÃȽ³ ¸¿°´ ¼¸ÇƸ³ ³¯´È³ ¸»´Å¸¿ »º» ³²´É ɴǽ» ³¯´È³ ÉôÆɽ ¼¸¸È¸¯³ ¼º¸Ç´Ã¸À ɯ ²ÁÉ» ´¿¸É´¸¿Ã» ¹º° É´º´Çº³ É´»Æ ¯»³ É´¸´´¶³´ ¼¸ÈƳ É´¿´Çº¸µ³ ³°Ç³ ³ÁÆȳ³´ Ľ¯½³ »Á ¸É´º¸¯³ É´°²¿É½³ É´´Å» ³²´É ɴǸÀ½° ³ÁÅ´°È Ȳ´Æ ɺ¯»½ ¼²´Á¸É°´ ¼¸Ç´Ã¸À» ³°ÈƳ° ³°Ç ɴȸ±Ç°´

ɸ¸Ç¸Á »È ³¶´´Ç³ ±¯° ÉDZ´°½³ ³¸¸À´»º´¯³ ɶ´´Ç» ³Æ»¶½» ³²´É ³µ °´È¶ ¼µ¸½° ³»´Áó ´ɸȴ ³º¸½É³ »Á ³¿¿ÁÇ

»´³¸¿³´ ¾´±Ç¯³ ³½µ´¸³ »Á ³¿¿ÁÇ Æ¸É´´³ ¶Çµ¯³ ¾Á½» ³É´½Á» ³²´É ·Æ¸´Çó »È

¸»È ¸»·¸±¸²³ ·½Ç´Ã³ Çɯ³ »Á° ¸ÆÀ¿¸·´´Æ ¸À´¸» ɲ¶´¸½ ³²´É´ ¸»´Å¸¿ »È ¼³¸Ç´Ã¸À ²´Á¸É» ²¶´¸½³ ·¿Ç·¿¸¯³ Çɯ ɽƳ »Á Çɯ° °´»¸È³´ ɸ»·¸±¸²³ ³º¸ÇÁ³ É´²´°Á »º Á´Å¸° »Á´ ³¯´È³ ³¯»½ É´°²¿É³°

מהונגריה

( קון ) בלאו

( הואו) חוה של סיפורה

כפי שסופר ע, בתה על ידי מירה סג ל , אמי אווה בלאו לבית ,קון נולדה בכפר גאבה במחוז סבולצ ' בצפון מזרח הונגריה , להוריה אלה ינו ו יעקב ) –ב קון ( 12 ביוני 1928 . לאמי הייתה אחות בשם איבויה , שמשמעות שמה סיגלית ו . הודיות בכפר לא התקיימו אירועים קהילתיים יהודיים פרט ל חתונות שהרב המקומי ערך בבתים . לחתונות נהוג היה להזמין את כל היהודים בכפר וגם לקוחות עסקיים של בעלי השמחה , שהוזמנו לטקס בלבד . היה בכפר בית כנסת שרוב הגברים התפללו בו בכל בוקר , ובשבת ות נהגו להתפלל בו כל המשפחות היהודיות . הגברים היהודיים בכפר חבשו כיפ ו ות שמרו שבת ו . כשרות בגאבה גר יהודי והוא זה ש קבע את כשרות העופות שהובאו לשחיטה . במסגרת בית הכנסת פעל גם גמ " ח שהושיט עזרה לנזקקים בקהילה . סבי וסבתי , וחי , מצד אמי יחד עם ב סבי הורי בית גדול ומרוהט היטב . בחצר הבית היו בעלי חיים , אסם ועצי פרי . לסבי ולסבתי ייה תה חנות כל בו וטחנת קמח ולא חסר למשפחה דבר . בכפר שררו יחסים בין סבירים השכנים הנוצרים לבין היהודים , למרות , אווה , שאמי זוכרת הערות אנטישמיות שהושמעו פעם מ כלפיה די יל. לפעם שיחקו יחד ובפסח מכרו היהודים את החמץ לאחד הגויים . לכל משפחה יהודית היה גם גוי של שבת ) שעשה עבור המשפחה היהודית את כל העבודות שנאסרו עליה לעשות בגלל שמירת השבת .( מרבית המשפחות הנוצריות בכפר חיו בעוני מרוד והיו חסר נקראה . איבי בגאבה כמה אלפי משפחות ו מתוכן שש או שבע משפחות י בגאבה היה ," חיידר " תפילה ה סידור שהשתמשו בו אנשי הקהילה הכיל את התפילות בשתי שפות . בצידו האחד של הדף נכתבה התפילה בעברית וממול - בשפה ה . הונגרית בגיל שש החלו ילדי הקהילה היהודית ללמוד בבית הספר היסודי בכפר עם יחד הילדים המקומיים . לימדו שם גם לימודי קודש נוצריים והילדים היהודים חויבו להיות נוכחים בש י עורים אך לא היו חייבים ללמוד את התפילות . הלימודים התקיימו בשבת והילדים היהוד ים השתתפו בלימודים אך לא הכריחו אותם לכתוב בשבת . עיר המחוז נירדהאזו מנתה כאלף יהודים והיו בה חיי תרבות יהודיים , כולל . תיאטרון בעיר המחוז היה תיכון שכונה " גימנסיה ", אליו נשלחו ילדים שאובחנו כ " מוכשרים במיוחד " וממנו , בדרך כלל , המשיכו ללימודים באוניברסיטה . כ אשר אימי יהי , אווה , תה בת חמש , או שש נפטר אביה . משחפת מכרה א טחנת ת יהודים מאזורי הכפר אל ים מעבר לגבול ל אוקראינה , לעבודות כפייה . כתגובה לשמועות שלחה סבתי את אמי ואת אחות אמי לבודפשט כדי להצילן . סבתי עצמה עזבה לעיר מאקו והצטרפה אל אחיה שגר שם . בבודפשט הגיעו שתי הילדות ל מעון לילדים יהודים , שהופעל עי ארגון נשים יהודיות והתגוררו בו ילדים 12 ומעלה . כיוון שאיבי , אחות אמי , הייתה מבוגרת מאמי בשנתיים , הפרידו ביניהן וכל אחת שבו למדו ילדי הקהילה מגיל שלוש עד שש - בנים ובנות יחד . יו ועברה עם לחיות עם בכפר השכן טיסה . ברצל - אמי הייתה כבת 12 כש שמועות החלו להגיע אודות שולחים ש ים הונגר ה השכלה כלשהי . זו הסיבה , ש , כנראה התפתחה מצדם איבה כלפי היהודים , שמצבם היה טוב יותר וכולם ידעו , , לפחות קרוא וכתוב . רופא הכפר היה יהודי ובעיר המחוז היו מורים יהודיים .

בבית

חיו

שוחט

הכפר

ות

הקמח

סבתי

הוריה

בנותיה

בני

י הבני ן בו שהתה אמי נמצא ברחוב לונאי ליד השוק הגדול . היו שם כ 30

מהן התגוררה בבניין אחר .

למדה לתפור

בנות והן הועסקו כמתלמדות בתפירה ובבישול אצל מעסיקים יהודי ם ונוצרים .

אמי

היו נותנים . טיפ להן

אך לעיתים

בור שכר ע

ועשתה שליחויות . הילדות לא

הלקוחות

עבודתן

קיבלו

1

ות הילד עבדו שש שעות בי ום ופעם בשבוע הלכו לבית ספר מקצועי ולמדו מקצועות בסיסיים ברמה נמוכה . לא היו במקום פעילויות חברתיות ו תרבותיות אך לפעמים , כשהן אספו כמה פרוטות , הבנות היו הולכות לצפות בסרט ) בעמידה ( או מבלות בלונה . פארק אמי מה ש זוכרת בעיקר מתקופה זו היא תחושת רעב . תמידית בבוקר הבנות קבלו שתייה חמה ופרוסת לחם ובצהריים הייתה ארוחה חמה בבית תמחוי לפליטים יהודיים , שברחו מאזורי הכפר לבודפשט . למרות הארוחה הן מעולם לא היו שבעות . כשהיהודים הצטוו לענוד טלאי צהוב הם השתדלו ללבוש בגדים שהטלאי לא יבלוט . עליהם בשלב מאוחר יותר , בשנת 1943 , ביוזמת ההונגרים ובצו מיוחד , רוכזו כל היהודים בסוג של גטו בבתים שנקראו בתי כוכבים . על כל בית שכזה סימנו השלטונות מגן דוד בצבע צהוב בהיר , בקוטר של 30 ס נטימטרים גבי על רקע שחור . ליהודים אסור היה לגור לא מסומ . נים לאחר מכן סגרו ההונגרים אזור בגדרות ויצרו גטו ממש . בשלב זה כבר לא היה בטוח להסתובב בריונים חמושים . באותה עת כבר ידעו יהודי בודפשט שאוספים יהודים מ רחבי הונגריה אבל הם חשבו וקיוו שזה יפסח . טש בודפ על הם גם ידעו כי הרוסים לא היו רחוקים . , בינתיים בקיץ 1943 , הגיעה גם לבודפשט ברחובות בגלל אנשי " צלב החץ " , ההונגרים אנשי מפלגה נאצית -רופ , גזענית ואנטישמית חלק ש ,

בבניינים

היו חבריה מ

סבתי

עזבה את מאקו כי העיר כבר

והחלה לעבוד כסוכנת בית בביתו של יהודי שהיה בנקאי אמיד . לא הייתה מקום בטוח ליהודים . –ב 19 רץ במ 1944 הושלם כיבוש הונגריה והגרמנים נכנסו לבודפשט מיד .

סבתי

נסגר המעון בו גרו הבנות

. היהודי בסתיו 1944 הודיעו הגרמנים שכל היהודים בגילאי

( סבתי בבית הבנקאי

והן הצטרפו לאמן )

15 - 40 חייבים לצאת מ והתירו לכל אחד מהיוצאים לקחת חבילה קטנה אחת של חפצים . אישיים בשכנות לבנקאי , מקום מגורי משפחת סבתי ובנותיה , גרה משפחה נוספת ש , בה האב היה יהודי והאם נוצר . יהי הם רצו להציל את ושתי בנותיה . לשם כך נדרש סכום כסף גדול ש ניסו הם

בתיהם

סבתי

צלב " אנשי

צלב החץ " הוציאו את היהודים מהבתים .

לעשות זאת עד " אנשי ש

לא אך , לגייס

הספיקו

, מתנדבים יחד עם שוטרים הונגר . ים השוטרים אמרו ל יהודים שאם הם ינסו לברוח הם

כ פעלו

" החץ

יעלימו עין . אבל ש מכיוון הגיעו לאזניהם שמועות שההונגרים המקומיים שגילו יהודים מסתתרים - רצחו אותם . היהודים שגורשו מבתיהם הובלו ל איצטדיון כדורגל ה נאספו שם , קישהוק אלפי יהודים . מי שניסה להתנגד נורה ונזרק לדנובה . משם הסיעו אותם ברכבות משא עד הדייש " ," האלום מקום על הגבול האוסטרי . א הנסיעה רכה בערך יום אחד בצפיפות גדולה ובלי מים . כשהגיעו , ליעדם נמצאו אנשים מתים בכל קרון כש. סוף סוף ירדו היהודים מהרכבת לא התירו להם צלב " אנשי " החץ לשתות מ הנחל ש מי ליד הרציף . לא היהודים בטחו בהם ולא

ניסו לברוח

זרם

הגיעו לשם במשאיות מהגבול האוסטרי ושהו

ןה. תה דכאו

התחנה הבאה אליה הגיעו סבתי ואמי יהי

שם שלושה ימים . משם העבירו את הנשים לרוונסברוק , מחנה ריכוז גרמני ) לנשים הגדול ביותר בגרמניה (, כמאה קילומטר מצפון לברלין . סבתי ואמי הגיעו לשם ללא אחותי . שם הופרדו הנשים מן . הגברים הנשים הוכנסו לאוהל ענק .

2

האוהל במחנה רוונסברוק – צויר על ידי אסירה במקום

שירותים ואת הצרכים עשו

האוהל היה צפוף עד כדי כך ש הנשים נאלצו לישון בישיבה שם היו לא.

. את

בתוך קופסאות שימורים שנ י תנו ל נשים למטרה ז ,ו אותן הניחו בפתח האוהל ו נאספו הן משם

קיבלו גם כן בתוך קופסאות שימורים . באוהל זה שהו הנשים כשבועיים

, האוכל מנה אחת בכל יום ןה ,

. של יהודים אמי סיפרה כי בגלל מנות הלחם המעטות אסירות שה

הגיעו טרנספורטים נוספים

יום בכל

ו

שזה בלתי אפשרי

ניסו לפעמים לשמור חלק ממנו ליום הבא . אך מהר מאוד

הן בכל יום

קיבלו

הן גילו

כי הלחם היה נגנב במהירות . בכל יום מתו נשים באוהל . גורלה של , איבי אחותה של אמי , שלא הגיעה איתן לאוהל , העסיק אותן כל העת אך הן לא הצליחו להשיג מידע כלשהו . אודותיה ביום חורף קר מאוד , כ לאחר , שבועיים הוציאו את הנשים מהאוהל . היו רעבות , חלשות ומוכות כינים . ציוו עליהן להתפשט לגמרי ולעמוד בשורה

מהן

כולן

לעבוד ומי לא . אמי ציינה ש כנערה

ורופאים גרמניים עברו ביניהן ובדקו אותן כדי להחליט מי

כשירה

. מהקור

שחשה במעמד ההוא יה , יתה גרועה יותר אפילו

, צעירה

ההשפלה

ידעו שיש במחנה משרפות ו שבמקלחות לא תמיד זורמים מים . כשלקחו מאיתן

בשלב זה כבר הנשים

בעבר הן היו עדות לא פעם מזלן של סבתי ו , אמי יחד עם

את הבגדים והכניסו אותן לאחת המקלחות הן לא ידעו אם יצאו ממנה כי , לכניסת קבוצת נשים לתוך מבני המקלחות ולא ראו אותן יוצאות . משם

נשים נוספות "שפר " , . עליהן הן יצאו מן המקלח ו תו קבלו בגדי אסירות בפסים , הועלו על משאיות והועברו למחנה אחר , ליד מפעל ל י יצור נשק בשם שפנדאו , שם הן עבדו במשך כחצי שנה . על התקופה במחנה שפנדאו אמי אמרה " : למזלי לא הפרידו ביני לבין אמי כי אני לא יודעת אם הייתי היה משותף לכמאה נשים והיו בו דרגשים בשלוש קומות . לעיתים נאלצו שתי נשים לישון על אותו דרגש בגלל הצפיפות . בכל לילה מתו נשים אחדות במבנה והיו מוציאים את הגופות בתוך שקי נייר גדולים . מקלחות לא היו יהן ו להן כלו לרחוץ רק את הפנים . גם מגבות לא היו . מספר פעמים לקחו את נשות המחנה לרחצה ב בית מרחץ .עירב בלעדיה ." המבנה שבו גרו סבתי ואמי מחנה ב

שורדת

3

גם בתי השימוש היו מעטים מאוד . שני בתי שימוש לכל 300 הנשים שהיו במחנה . תמיד היה צריך לחכות זמן רב כדי לה י . ד מהם ח כנס לא לאורך כל התקופה ש חיו במקום הן לא קבלו בגדים להחלפה והתגרדו כל הזמן בגלל הכינים והפרעושים . בכל בוקר קיבלו פרוס ת לחם עם משהו שנראה כמו גבינה למריחה ובערב קבלו מרק שהיו בו מעט ירקות . כולן השתדלו להגיע א ל הסיר כאשר היה כמעט ריק כ י רק כך היה להן סיכוי לזכות במרק ירקות עם שנותרו בתחתית הסיר . בכל בוקר היה מסדר בשש בבוקר וקצינה גרמניה ספרה את הנשים לפני היציאה לעבודה . אל המפעל ובחזרה הן צעדו ברגל ועבדו משעת בוקר מוקדמת עד השעה שלוש בערך . בכל מבנה ה י יתה קאפו יא , שה הונגריה דוברת גרמנית , המסר שלעיתים דיווחים

שקריים לגרמנים אודות האסירות , כדי למצוא חן בעיניהם ולפעמים הן גם היכו את הנשים ללא כל סיבה . במפעל הנשים עבדו לצד פועלים גרמני . ם אמי ציינה שהפועלים הגרמני ם גילו אנושיות וכשהופעלו

צופרי האזעקה בגלל תקיפה של מטוסים , הם נהגו להרגיע את הנשים ואמרו שסוף המלחמה כבר . קרוב לפעמים הם אפילו הביאו לעובדות מזון . העובדים במפעל לא היו היחידים שגילו אנושיות כלפי האסירות אשר כ. הנשים צעדו ברחובות העיר הן ראו לא פעם נשים גרמניות עומדות בחלונות הבתים ובוכות . אמי אמרה שהיא לא זוכרת סי מנים של שמחה לאיד כלפיהן התושבים המקומיים .

מצד

יום השחרור יום אחד אספו את כל ה

והוליכו אותן ברגל מספר שעות עד ש בשעות ה ערב הגיעו למחנה

אסירות

. שם וברחו

. לברלין כשהאסירות סרבו להמשיך ללכת הגרמנים פשוט השאירו אות ן

בעיר סמו

כה

צבאי

למעשה היה זה סיום המלחמה בשביל הן היו חופשיות . בתי העיר היו נטושים כי התושבים ברחו מפחד הצבא הרוסי . הנשים עברו מבית לבית בחיפוש אחר אוכל ובגדים ן מה. ב צאו גדים ולפעמים גם אוכל מבושל . בינתיים הגיעו הרוסים נכנסו ש , לבתים הנטושים בחיפוש אחרי רכוש ונשים . בין האסירות היו דוברות רוסית והן עזרו לאחרות להסתדר את . ם לאחר שהנשים הצטיידו במזון והחליפו את בגדי האסירות בבגדים שמצאו , הלכו הנשים , , ביוזמתן במשך ימים רבים עד שהגיעו לעיר טשרנוביץ ' באוקראינה , שבה היה מחנה פליטים שנוהל על ידי . הרוסים היו במחנה גם פ ליטים לא יהודים יבינ , הם תינוקות . המחנה היה סגור ואסור היה לצאת . ממנו סבתי אכלה במחנה מזון מקולקל וחלתה בטיפוס . היא אושפזה בבית חולים למחלות מידבקות ואמי ה י יתה מתגנבת אל מחוץ ל , מחנה י וה , מדי יום יתה מקבלת מידע מן האחיות בבית החולים על מצבה של סבתי . לבית החולים עצמו נאסר עליה לה . כנס י אמי נהגה להביא לסבתי אוכל מהמחנה שהיה טוב יותר מהאוכל ש בבית החולים . כדי להשיג מזון משובח עבור סבתי הייתה אמי , חיתולים שהיו מצרך מבוקש במחנה עבור התינוקות , מחבלי כביסה מחוץ למחנה , והיית ה מחליפה אותם תמורת מזון אותו ש , הייתה נותנת לאמה בבית החולים . באחד הימים הודיעו הרוסים במפתיע שהם מפנים את המחנה ומעבירים את הפליטים לרוסיה . סבתי הייתה עדיין מאושפזת בבית החולים ואמי , שלא רצתה לעזוב את אמה , החליטה להסתתר במחנה . הריק כך מצאה את עצמה אמי בודדה לחלוטין במשך שבועיים , כשהיא מקבצת נדבות כדי לקנות לעצמה ולאמה מזון . לאחר שבועיים שוחררה אמי מבית החולים בזכות זריקה יקרה שרופא יהודי בבית החולים המליץ לקנותה ואמי ערכה מגבית בבית כנסת מקומי כדי לרכוש אותה . אמי סיפרה שכאשר אמה שוחררה מבית החולים היא שקלה 25 "ק ג ואמא שלי נשאה א ותה על הידיים , כיוון שסבתי לא הייתה מסוגלת . ללכת , סבתי אמי ויתר האסירות . לראשונה מזה זמן בר

גונבת

ניתן

4

סבתי ואמי הצליחו לקבל סרטיפיקט – אישור לעבור את הגבול להונגריה . למרות שבדרך לבודפשט הסרטיפיקטים שלהן נגנבו הן הצליחו להגיע למחוז חפצן . עם הגיען לבודפשט הן נסעו למאקו , עירו ,י' יוז של . של סבתי לשמחתן מצא ו שם את יוז , י' שהשתחרר קודם לכן ממחנה עבודה , ואת אחות אמי איבי , שאותה חיפשו בכל המחנות שעברו בדרך . בתוך השמחה הגדולה על מציאת אחות ימא ודודי נודע ןהל ימא לש ה שאחות שהתה ב , אושוויץ שם נספו שתי דודות של אמי , דוד שהיה אח סבתי של וילדיהם . סבתי ובנותיה שהו כחודש אצל דודי ולאחר התאוששותן נסעו לכפר שבו גרו לפני . ברצל - טיסה - שגורשו עם שובן לכפר התברר להן בתי שכל היהודים ורכושם ו נמכר לנוצרים במכירה פומבית . מכל יהודי הכפר לא שרד אף יהודי מהדור של סבתי . חזרו רק צעירים יותר , בני גילה של אמי ואחותה . בבית סבתי גר ספר הכפר שנדהם לראותן וסרב להשיב להן את , ביתן בטענה שרכש אותו בכספו . הוא הרשה להן ללון לילה אחד בביתו , על הרצפה , אך הן הבינו שאין להן סיכוי לקבל את ביתן או רכושן בחזרה כי טחנת הקמח הולאמה . התגובה הראשונה שק י דמה את פני סבתי ובנותיה הייתה איך " הצלחתן לחזור ? איך חזרו כל כך הרבה יהודים ?". סבתי ובנותיה הבינו שהמקום היחיד עבורן הוא ישראל , י' יוז . המבוגר בין שני אחיה של סבתי , שכל את בתו היחידה באושוויץ . הוא נשאר בהונגריה מספר שנים ולאחר מכן עלה לארץ . האח הצעיר , , שאנדור נשאר בהונגריה , נישא לאשה נוצרייה וגם ילדיהם , בהמשך , נישאו לבני זוג נוצרים . למשפחה בארץ אין כל קשר אתם . סבתי ובנותיה נסעו לעיר אוי ה )י י Uj Hei ( , שבה הייתה חווה ציונית , שהכשירה אנשים לעבודה בחקלאות לפני העלייה לישראל . בחווה הכירה איבי את מי שמאוחר יותר יהפוך לבעלה הי אוי -מ. הועברו סבתי , אמי ואחות זאגרב ל ה , להמתין לעלייתן ארצה , איבי . אחות אמי , נשארה כדי שם להנשא לבחיר ליבה וסבתי ואמי עלו על " נייה אה כנסת ישראל " בשמונה בנובמבר 1946 , בדרכן לישראל . לאחר ימים של הפלגה בים סוער בתנאי צפיפות קשים , נתפסה ה על ידי

אחיה

אנייה

מתישים

כנסת ישראל " הועברו לקפריסין לאחר התנגדות קשה של הנוסעים , שבמהלכה

. הבריטים " עיס כל נו

נורה ונהרג צעיר מנוסעי הספינה .

" כנסת ישראל " מול חופי חיפה

5

בקפריסין שימשה סבתי כמבשלת במטבח המשותף ואמי עבדה כמטפלת בתינוקות . , כאן , כנראה נזרע זרע אהבתה הגדולה של אמי לתינוקות ולילדים , שבא לידי ביטוי בהמשך . לאחר שהות שנה וחצי בקפריסין הגיע תורן של סבתי ואמי לעלות ארצה . הן הגיעו לעתלית , שם שהו במשך מספר . חודשים זה היה המחנה האחרון . שלהן משם הן נשלחו להכשרה חקלאית בקלמניה בשרון והוכשרו לעסוק בחקלאות .

בת

( משמאל וחבר

) אמא

ה

ולאחר מכן עברו ל קריית אתא . סבתי זמן קצר ולאחר גירושיה , עברה לגור עם

, איבי אחות אמי , ובעלה הגיעו ארצה ובחרו לגור ב חנן תל הכירה אלמן מצפת , נשאה לו , נישואים שהחזיקו

מעמד

בתה איבי בקריית אתא . בתקופת שהותה בקלמניה הכירה אמי את מי שיהיה אבי , בעתיד גרשון רוזנברג . הם נפגשו בפרדס בעת קטיף תפוזים . את השם רוזנברג החליף , אבי מאוחר יותר , . לורדי כשאמי הייתה מספרת את סיפור חייה תמיד ציינה שתקופת קלמנ יה הייתה מהתקופות המאושרות בחייה . לראשונה מזה שנים רבות היא חוותה חיים סדירים , אכלה כרצונה הייתה בריאה והרגישה תחושת שחרור וחופש . אמיתיים

6

1948 הופנו אמי ו בן זוגה על ידי הסוכנות לבית לחם הגלילית . י אמי ס פרה כי כאשר הגיעו לדירה בתוך הבית שהטמפלרים נטשו , הם מצאו על הכירי י ם במטבח סירים ובהם אוכל , אות לכך שהמשפחה הטמפלרית שגרה בבית עזבה אותו כנראה בחטף .

אפריל ב

' קומה ב

הבית הראשון של הורי בארץ , בית לחם הגלילית ,

מימין

הורי נישאו בנהלל בשנת 1949 בטקס צנוע שכלל חופה ושני עדים . הזוג הצעיר נישא ללא חגיגות ובלא בגדי . חתן וכלה

הורי ביום נישואיהם , 1949

7

1957 . אני נולדתי בבית החולים בעפולה , בשנת השלג המפורסמת ,

הורי גרו בבית לחם הגלילית עד

1950 . י אמי ס פרה שאבי הלך בשלג שעות לטבעון , כדי להשיג עבורה משאבת חלב , כיוון שלא הצליחה לה ניק אותי . לאחר הלידה שלי ביקשה אמי לתת לי שם מודרני ולא גלותי . היא התייעצה עם האחות בבית החולים שטפלה בה וזו הציעה לה לקרוא לי . מירה ע , שפירושו כך אמרה , נסיכה . אמי לא ידעה שהאחות הייתה ערבייה וזה היה שמה בערבית . אחותי רונית נולדה בשנת 1957 . לאחר שבע שנים בבית הטמפלרי נבנתה בישוב שכונה חדשה ועברנו אליה , לבית דו משפחתי , למשך שלוש שנים . משם עברנו לקריית טבעון . הורי התגרשו בשנת 1961 . , אמי אחותי ואני עברנו לקריית , מוצקין לגור יחד עם סבתי .

סבתי אלה ואחיה הצעיר שאנדור בביקורו בארץ

תי נפטרה

. חיפה אמי הצטרפה אליהן ועבדה לצדן בס.

סבתי ודודתי ניהלו מסעדת פועלים במפרץ

בשנת י אחותי נ שאה ועברה לרעננה ואמי עברה לעיר בעקבותיה . ברעננה הכירה אמי שכן , שהיה אלמן ממוצא הונגרי , בשם אמרה בלאו ונשאה לו . הם חיו חיים טובים ונעימים יחדיו . אמי עבדה כמטפלת גם ברעננה , תחילה ב טיפלה ילדים שלי ושל אחותי אחר לו מכן טיפלה ב ילדים אחרים . היא נודעה כמטפ ל ת מיתולוגית בזכות ההבנה הנדירה שהייתה לה לנפשם של ילדים . תמיד זיהתה בכל ילד את הצרכים המיוחדי - ם שלו מה משמח אות ו ומה מעניין . אותו כל הילדים בהם טיפלה אהבו אותה אהבה עזה . אמי סיפרה לי , , בהומור כי בעודה מטפלת בילדי זוג מן הקריות סיפרו לה בני הזוג כי הם חושבים ת ילד הבא לע נוסף , לעולם אך זאת בתנאי ש אמי תתחייב ל שמש כמטפלת שלו . מאמי קיבלנו מסר מאוד חשו ,ב שהיא העבירה לנו במילים ובמעשים , והוא שאשה חייבת לבנות את עצמה כך שתוכל לעמוד ברשות עצמה , מבלי להיות תלויה באיש , , כלומר שחייבים לרכוש השכלה ומקצוע . , כיום , אמי שכבר אינה בריאה וחיה עם מטפלת , מוקפת בבני משפחתה שגרים בקרבתה : , בנותיה נכדיה וניניה אוהבים ש ומוקירים אותה ומבקרים אותה לעיתים תכופות . 1979 . אמי החלה לעבוד כמטפלת בתינוקות .

8

חוה של אמנו

ביום הולדתה ה – 75

( מאחור

) דניאל

,

נעמה , יואב , מירה ע, אילה

: מימין דודי ורעות , ילדיה של אחותי רונית , , חוה , רונית

9

KWWS ZZZ HDV\ÀLS FR LO HDV\ÀLS KRORFDXVW VWRULHV KWPO