סיפור חיים - סיפורה של רחל סגל

יום אחד הודיע ו שאנחנו נוסעים לביירות שבלבנון , השער לעלייה ארצה . החלום עמד

להתגשם . בנסיעה ברכבת לביירות הנחתי את המזוודה הקטנה על מזוודה גדולה של אחד

הנוסעים , ובדרך , כשהוא קם לקחת את המזוודה שלו , הוא העיף בטעות את המזוודה

, כמובן לא הצלחנו לעצ ור את הרכבת , אבל שמחתי

הקטנה שלי החוצה מבעד לחלון .

, אצלי במזוודה הגדולה .

שלפחות אלבום התמונות שלי וכל המכתבים מהבית נשאר ו

התגעגעתי הביתה אבל כל יום קירב אותי לארץ ישראל ,

היו לי תעודות . נפרדתי

הגענו לביירות והנוף שנשקף מהחדר במלון היה מרהיב , לא אבל

מכולם בצער , נערה שרק אתמול היתה ילד ה קטנה ועכשיו לבדה בארץ זרה ורחוקה , ללא

מכר או קרוב וללא שפה . הסתכלתי בקנאה באוטובוס המתרחק שלקח את חברי . אבל בעל

חברת הנסיעות דאג לכל צרכי ואף הזמין אותי לביתו . לא היו להם ילדים והם התייחסו אלי

כאל בתם . בינתיים הגיעה עוד קבוצה של חברים שהכרתי מהמרכז בוויל .נה

ימים שנ דמו בעיני כנצח . כל כך קרובה לארצי האהובה ולא יכולה

בביירות שהיתי כ - 13

להגיע אליה .

חברת הנסיעות למלון עם היתר - מעבר (Laissez Passe) משל מהמ

יום אחד הגיע ב

על

הצרפתי ששלט עדיין בלבנון . חיכיתי לקבוצה הבאה וא תה עליתי על אוטובוס לראש הנקרה .

שם חיכו לנו נציגים צרפתיים מצד אחד ובריטים מן העבר השני של הגבול . הגעתי לארץ

ישראל !

הנוף היה מרהיב , ים מצד אחד , הרים מצד שני . דמעות אושר חנקו אותי . הגורל היטיב אתי ,

הפעם בגיל 18 , התחלתי חיים עצמאיים .

אבל זכרתי את כל אלה שהשארתי מאחור , שוב .

ראש הנקרה נותר מקום אהו ב שחזרתי לבקר בו עם בעלי ובנותי פעמים רבות . ציון הדרך

החשוב של חיי .

המדריכים העלו אותנו על אוטובוסים לחיפה , לבית עולים . לא עצמתי עיניים מהתרגשות כל

1141 . אירופה עלתה בלהבות מלחמה .

. הלילה השנה היתה

הועברתי לקיבוץ עין השופט . הייתי שיכורה מאושר ועיני לא שבעו את המראות והנופים .

אבל כשבערבים החברים

עבדתי בכל העבודות ששיבצו אותי אליהן וגם למדנו עברית ותנ .ך"

שרו ורקדו ישבתי עצובה , כשאני נזכרת בכל מה שעברתי , ובעיקר בבני משפחתי היקרים

שנשארו מאחור .

קבלתי מכתב אחד מהבית , שבו אבא כתב שהם בסדר , אבל לאחר מכן לא הגיעו יו תר

מכתבים והדאגה היתה גדולה . מאוחר יותר קבלתי מכתב רק ממנחם והבנתי שהוא ניצל .

11