סיפור חיים - סיפורו של אשר קלר

הצטיידנו בחצי לחם וסרדינים, אבי נטל גם טלית וספרים, התאספנו בהיפודרום סוסים. שם אבי הציע לי לברוח אך אני סירבתי. התחלנו את המסע ברגל, מסע של קילומטרים כל יום, בקור קשה של החורף, בקבוצה של כ- 100 איש. העבודה שהוטלה עלינו הייתה לחפור תעלות ירי עמוקות ומלבניות לחיילים. הבוץ

היקשה מאד על החפירה. מי שלא עמד במשימה הוכה, הושפל והורד על הברכיים. ההונגרים ציוו עלינו להסיר את הכובע בהכנעה לדגל הנאצי. המשכנו בהליכה עד האי צא 'פא ל, האי הארוך ביותר במרכז נהר הדנובה, וחפרנו עוד תעלות ירי. כדי להתגבר על הבוץ הטובעני תקענו מוטות באדמה כדי לחזק את קירות התעלה ולהקשות את האדמה."

על האי התרחש אירוע אשר שינה את חייו של אשר.

אשר עושה הפסקה וממשיך לספר בהתרגשות : " באחד הימים, כשנשלחתי להביא מוטות עץ, ראיתי חיילים הונגרים משליכים רימונים לתוך הנהר ודגים רבים מתעופפים באוויר. הרעב היה כבד מאד וחשבתי איך אוכל גם אני לתפוס דג. בניסיון לתפוס דגים, נעצרתי על ידי החיילים וגורשתי על ידם מהמקום. בהמשך חיפושי הגעתי לבקתה קטנה בשדה תירס, נכנסתי פנימה. לשמחתי מצאתי בבקתה, שהייתה עשויה ענפי תירס, מתחת לארגז הפוך, גוש גדול של בייקון )בשר חזיר( וארגז ריבה. דחפתי במהירות את הבשר מתחת לחולצה. בדרכי חזרה למחנה קברתי את האוצר באדמה וחזרתי לעבוד. כנראה נחשפתי בדרכי חזרה למחנה, כי פתאום הופיעו שני חיילים ותחקרו אותי היכן האוכל. מבלי לחכות לתשובה, החלו ההונגרים להכות אותי ללא רחם עם קת הרובה, שיניי נשרו ומכה אחת בעיני גרמה לעיוורון. גם הצלקת העמוקה בראשי היא מזכרת מהאירוע הזה... לא הוצאתי מילה מהפה, והצלחתי להגיע לבשר שהטמנתי. אך למרות הרעב, אבי לא נגע בבשר מאחר שלא היה כשר...זמן רב ארך עד שהחלמתי מהפציעה. אני זוכר את מבטו המיוסר של אבי רוחץ את גופי הכואב ודואג להחלמתי... בזמן שההונגרים הפליאו בי את מכותיהם הופיע גרמני רכוב על תלת אופנוע ופקד על ההונגרים להפסיק את העבודות ולהעביר אותנו לאוסטריה. 3