סיפור חיים - סיפורו של בנימין גרוס

סיפור חיים סיפורו של בנימין גרוס

2018 , הקשיבה וכתבה : חיה לחמן

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

סיפורו של בנימין גרוס , יוגוסלביה.

נולדתי בספטמבר, 1924 לאבי שמואל גרוס ואמי רחל לבית בושאן בעיר ' סובוטיצ ה במחוז באצ'קה יגוסלביה , על גבול הונגריה. הורי היו ילידי הונגריה אמי נולדה בעיירה אדו. האזור שבו נולדתי היה שייך באותם ימים ליגוסלביה ובעבר היה חלק מהממלכה האוסטרו - הונגרית. המחוז הפך לחלק ממדינת יגוסלביה לאחר מלחמת העולם הראשונה. שבעה ילדים במשפחה . להורי נולד בן , שהיה הבכור ו נפטר בעודו תינוק ו אנחנו לא היכרנו אותו. כל הילדים במשפחה נשאו שני שמות, שם יהודי ושם מקומי. אתל – אסתר הייתה בכורה, מרגיט - מלכה, יעקב - ינה, יורי - אברהם מרדכי, אני, - בנימין מיקלוש ניקולה, -חיה אולגה רייזל ויוז'י יוסף. – אני זוכר שלאתל אחותי היו שני ילדים : פייגי ואברמלה . אתל וילדיה נספו באושוויץ. למרגיט היו שלושה ילדים אני זוכר רק את שם הבכורה

היינו

חנה על

שנקראה

גם הן נספו באושוויץ באותו יום יחד עם אמי בח' בתמוז 1944 .

שם סבתי

המשפחה שלי : מימין שורה עליונה אני, אבא, אחי יעקב, אחי אברהם - מרדכי ואמא

יושבים: אחותי אסתר, אחי הצעיר יוסף , אחותי מלכה ולידה אחותי

אולגה

בעיר סובוטיצ ' ה רוב התושבים היו הונגרים. הקהילה היהודית בעיר מנתה כ 6,000 נפשות. כמו כן היו בעיר סרבים ומעט גרמנים. שפת הדיבור הייתה הונגרית אך הלימודים בבית הספר התנהלו בשפה הסרבית . הורי לא ידעו סרבית הם דיברו רק הונגרית . י תושב העיר ניהלו את חיי היום יום בהונגרית בבת י המסחר ובשווקים. בית הספר היה המקום היחיד שבו דברנו סרבית. ברחוב לא שמעו סרבית רק הפקידים והשוטרים היו סרבים. רוב

1

היהודים בעיר היו ניאולוגיים שהיום היו נקראים קונסרבטיבים או רפורמים. בשבתות הלכו לבית הכנסת והתפללו אך החנויות והעסקים של רוב היהודים בעיר הי ו פתוחים בשבת.

הייתי ילד מאוד שובב ויחד עם שני חברי התאומים לבית ליבוביץ - שמואל וולף זולי ואחיו אמרה - אליהו היינו שלישיית שובבים ידועה. אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא מתקופת היותי ילד קטן כבן חמש או שש. הלכנו לגן חבושים בכובע קסקט כי היינו משפחה דתית שהייתה חלק מקהילה אורתודוקסית קטנה בעיר. כשחזרתי הביתה הייתי ללא הקסקט. שאלו אותי הורי: "מיקי, ( כך נקראתי בבית) איפה הקסקט שלך?" עניתי: "יהודי מסריח זרק אותו על הגג". אני כבר הייתי רגיל לקריאה "יהודי מסריח" ובתפיסתי כילד זה היה כינוי לילד רע. באותו מקרה דווקא יל ד יהודי חטף לי את הכובע וזרק אותו. רק באותו אירוע הסבירו לי הורי שאני יהודי, ו יהודי לא מסריח. זה היה אז כינוי ליהודים ופעמים גם הוסיפו ל"יהודי מסריח" את התואר "פחדן". אני זוכר עוד מימי ילדותי שהיה לתושבים ההונגרים שיר שמילותיו היו: "יהודי, יהודי מלוכ לך ומסריח מה אתה מחפש על אדמת הונגריה?". היינו אחת מהמשפחות העניות בעיר. אמנם לאבא היה בית דפוס, אך זה היה מקום קטן ובו שתי מכונות ישנות עם אותיות עופרת לועזיות ועברי ו ת ומכונה לחיתוך נייר. אני זוכר שאבי היה מדפיס בכל שנה לוח שנה עברי ובו צוינו כל מועדי החגים היהודיים. היה לאבי עובד אחד בשם ורגו בעבודתו . ה ות הישנ הצריכו וכן יהודים משכילים רבים, רופאים, מהנדסים ועורכי דין . דודי שמו בושאן היה עורך דין מפורסם ומצליח שגר במחוז שלנו בעיר טופויו. כאשר ראש ממשלת הונגריה , , אימרידי יזם חוק אנטי יהודי דודי בושאן גילה מסמך שהצביע על כך שסבתו של ראש הממשלה הייתה יהודייה. הוא פרסם את המסמך בעיתונות ש בבודפ ט. ההונגרים חיברו שיר שלעג לראש הממשלה והוא , בסופו של ד ,בר נאלץ להתפטר והחוק נגנז. חיי היהודים בעירנו היו נוחים וטובים על פי רוב. מדי פעם היו ההונגרים מציקים ופוגעים ב יהודים ואני זוכר שהם שברו את חלונות בית הכנסת. למזלנו המשטרה הסרבית הגנה על היהודים ובתקופת החגים שלחה שוטרים לשמור סביב בית הכנסת . עבודה רבה והחנות בקושי ספקה את ה שלנו. היהודים בעיר היו אמידי ם בעלי בתי מסחר ובתי

רווח

שעזר לו מכונות

מרבית

מחיה

חרושת

בית הכנסת בסובוטיצה בשנות השלושים והיום

אבי נ פטר כשהייתי בן 11 ורגו שנים. שעבד אתו שנים רבות המשיך לעבוד בבית הדפוס לאחר מות אבי. אמי עזרה ככל יכולתה והייתה זו שקיבלה את העבודות ולאחר מכן סיפקה אותן למזמינים לאחר סיום העבודה .

2

שלנו היה בית ספר יסודי יהודי ו למדו ב ש לילדי הקהילה היהודית . שפת הלימוד הייתה סרבית ורוב מורי בית הספר היו יהודים. אחת לשבוע התקיים שעור ביהדות מפי מורה יהודי ואחת לשבוע התקיים שעור בנצרות מפי כומר. הג י מנסיות בעיר היו נוצריות ו שניים מאחי , יעקב ומרד כי, למדו בהן. , פעלה בעיר אגודת הספורט "מכבי". רבים מיהודי העיר היו פעילים בענפי ספורט שונים בעיקר האבקות, אגרוף , סיף, פינג פונג וכדורגל. תנועת הנוער "השומר הצעיר" נהגה לקיים מחנה בכל קיץ והשתתפו בו גם חניכי "אגודת ישראל " וחניכי " . " בית"ר " היתה אחווה בין תנועות הנוער בעיר והן שיתפו פעולה ביניהן . אני הייתי פעיל ב"בית"ר, ב"מכבי" וגם בתנועת "אגודת ישראל". בתנועות השונות התקיימו הרצאות, משחקים ופעילו יו ת ספורטיביות. הייתי ספורטאי ו אהבתי מאוד לשחות . הצטיינתי בשחייה באגם פוליטש . כמו כן למדתי היאבקות ושיחקתי בליגה השנייה לכדורגל. היינו נפגשים ב"מכבי" כמעט כל ערב. שם למדנו היאבקות, סיף ו אגרוף. למדנו איך להגן על עצמינו וגם אי ך להשיב מכות למי שהתנכל לנו. הכלל החשוב ביותר היה לעולם לא לפתוח במריבה אלא רק ללמוד להגן על עצמינו כך שלא יעזו לתקוף אותנו שוב. גם ילדים סרבים, הונגרים וגרמנים ב היו שלוש תנועות נוער: ", " בית"ר " השומר הצעיר "ו " אגודת ישראל . בנוסף "

עירב

בנוסף

ה' סובוטיצ

חבר בתנועת "אגודת ישראל" אני יושב בשורה ראשונה שני משמאל

אני זוכר שבתקופת הכריסטמס, יצאו תושבי העיר בתהלוכה מ כשהם נושאים את דמויות הקדושים וכן מבנה בצורת בית ובתוכו ערימת קש ועליו בובה בדמות ישו . הם הלכו מבית לבית אצל התושבים ההונגרים, שרו שירי כריסטמס וקבלו מתנות. הם ידעו שאנחנו יוצאים מהחדר שבו למדנו בשעה שבע. זו הייתה הזדמנות בשבילם להכות יהודים. אבל אנחנו הי לדים התכוננו לכך. אני וחברי הכנו, מבעוד מועד, מקלות עץ שציפינו אותם בעופרת שהמסנו ואיתם השבנו מכות למי שהתנכל לנו והיכה אותנו.

בתיהם

רתנו היה גם ילד יתום חסר הגנה שנהגו להכותו כשהיה יוצא מה"חדר". אנחנו תמיד שמרנו עליו שלא יאונה לו כל רע. גם המשטרה הייתה לצדנו.

ו בחב

הל ימודים בבית הספר נמשכו ארבע שנים אלו היו לימודי חובה . כילד הלכתי לסירוגין שבוע אחד בבוקר לבית הספר ואחר הצהריים לחדר ובשבוע שלאחריו בבוקר למדתי בחדר ואחר הצהריים בבית הספר. כשהייתי בערך בן 11 עברתי לישיבה קטנה בעיירה פטרובאוסלו ולמדתי בה כשנה וחצי . זו הייתה עיירה די גדולה שרוב

שנים

שכנע את חברתו

תושביה היו הונגרים והם היו אנטישמיים. אני זוכר ש לפני חג הפסח בחור צעיר

הריבעי אחד

נערה נחטפה על ידי יהודים

לנסוע לקרובת משפחתה בעיר אחרת ולאחר שעשתה זאת הפיץ בעיירה שה ספור

קמה מהומה ואנשי העיירה הודיעו שאם גופת הנערה לא

ונרצחה כדי להשתמש בדמה לאפיית מצו . בעיר ת

תוחזר עד יום ה שבת יהרגו את כל היהודים. בקהילה היהודית יהודי בשם דויטש שהיה מיודד עם המלך אלכסנדר. ס י פרו שדויטש הציל את אביו של המלך ב זמן מלחמת העולם הראשונה. יהודי פטרובאוסלו בבקשת עזרה. התקשר למלך אלכסנדר , שאהד יהודים, המלך התערב , שלח משטרה לעיר , והאדם שהפיץ את העלילה נתפס ו הוכה נמרצות על ידי השוטרים . הוא גם סיפר ששלח את חברתו להסתתר אצל קרוביה. ב התערבות המלך נמנע אסון ב גדול קהילה היהודית. שבעיר סובו חי ה 'יצט אנחנו אמנם היינו עניים אך למשפחה המורחבת שלנו היה בית קיץ גדול ממש ליד אגם פוליטש. כל בני המשפחה השתמשה בבית הקיץ בחודשי יולי אוגוסט. היינו שוחים, משתזפים ומשחקים. באזור בית הקיץ נמצאו מספר בתי קפה ובערב בנות המשפחה שלנו והחברות שלהן היו יוצאות למרפסת הבית ורוקדות לצלילי המוסיקה שהגיעו מבתי הקפה. בית הקיץ היה מוקף חצר גדולה ובה אפשרנו לנופשים יהודים, שהיו בעלי סירות, לאכסן את הסירות שלהם ל תקופת החורף. - אברהם מרדכי . שמתי לב שלרוב החברים של י היו תופרים חליפות חדשות לקראת החגים במיוחד אני זוכר שחברי קיבלו חליפות מלחים לקראת אירועים מיוחדים . הרגשתי רע מאוד שאני לא קיבלתי בגדים חדשים . לקראת בר המצווה שלי, לראשונה בחיי, תפרו לי חליפה חדשה. זו הייתה התרגשות גדולה בשבילי. אני זוכר ש עד שהגעתי לגיל 13 תמיד לבשתי בגדים מיד שניה שקבלתי מאחי

ידעו

דויטש

דויטש

פנו אל

שלי

סיום לימודי הציע לי גיסי, משה שטרן, ללמוד מקצוע אצל דודו חי בעיר ש השען

בסביבות גיל 14 או 15

לאחר

אילוק שבקרואטיה. כך עשיתי. השען , שגם שמו היה משה שטרן, בזהב וביהלומים. הוא מכר את סחורתו לחנויות ברחבי המדינה . למדתי ממנו את סודות המקצוע וכן תמחור של תכשיטים. את המחיר נהג על התכשיטים באותיות עבריות. ב שלב מסוים , כשהשען היה יוצא לנסיעות כדי למכור ולקנות , תכשיטים אני הייתי מנהל עבורו את החנות.

סחר גם

לכתוב

לפני מלחמת העולם השנייה לא היה סכסוך בין יגוסלביה וגרמניה . אדרבא, הגרמנים נתנו למלך אלכסנדר כסף כדי לסלול כבישים חדשים ביגוסלביה. כנראה תכננו שכאשר יפלשו לשם יהיו להם כבישים נוחים . למעבר

בשישה באפריל , 1941 נכנסו הגרמנים ל יגוסלביה וכבשו אותה , פרט למחוז שלנו מחוז באצ'קו, במה שכונה "בליץ קריג" כלומר הפצצות מסיביות מן האוויר ו מ טנקים רבים על היבשה. החיילים היגוסלבים לא שיערו שהגרמנים עומדים לכבוש את המדינה הם הופתעו ולא היו מוכנים ל . מלחמה ה קראת באותו זמן באילוק, שם גרתי, שמענו על כל מה שמתחולל ב יגוסלביה באמצעות רדיו שהיה למעסיק שלי. הודעתי לו שאני רוצה להתנדב לצבא כדי להילחם. הלכתי לעירייה אך לא קיבלו אותי בגלל גילי הצעיר. רציתי לחזור לעיר הולדתי לבית הורי. אך המעסיק שלי הציע לי להישאר במרכז יגוסלביה. הוא אמר: "לכאן לא תגיע

4

המלחמה". התעקשתי לחזור לעירי ולהיות לצד משפחתי בעיקר אמי שהייתה אלמנה. טרם עוזבי את העיר אילוק, כרינו שנינו בור עמוק בחצר של החנות וקברנו בו את כל התכשיטים והיהלומים. ימים מספר לאחר , שעזבתי הקרואטים המקומיים רצחו באכזריות את כל יהודי העיר כולל את השען שטרן. יהודים בודדים שברחו לאיטליה הצליחו להנצל . פולנקו עבר נהר הדנובה ששטו בו רפסודות והעבירו ת ושבים מצד לצד. רצתי כל הדרך כדי להספיק להגיע לרפסודה ובדרך נפלו לי ה כריכים שהכינה עבורי אשת המעסיק שלי , כצידה לדרך הארוכה שעמדתי לעבור . משום כך צמתי כמה ימים כי לא היה לי אוכל. הספקתי להגיע לרפסודה ועברתי לצד השני של גדת הנהר לעיר בצ -קו ' פולנקו. בעיר הזו הי ה רוב של תושבים גרמנים שונאי יהודים. הגעתי לתחנת הרכבת של העיר אך הרכבות לא הגיעו. לא הייתה תנועת רכבות כנראה בגלל המלחמה. פגש אותי רב , מקומי שהכרתי, ובקש ממני שאעזור לו לקבור שני ספרי תורה כי התושבים ידעו שהמלחמה תגיע אליהם. קברנו את הספרים בארגז , בחצר בית הרב. למחרת, למרבה המזל, הגיעה רכבת של חיילים סרבים. החיילים קבלו אותי ברצון גם ללא כרטיס. עליתי על הרכבת שנסעה לכיוון העיר נוביסאד . בדרך, שלושה מטוסים גרמנים חגו מעל הרכבת ותקפו אותה מן האוויר במכונות ירי . ההי נעצרה וכולנו ברחנו החוצה מפני ההפצצות. התחבאתי מתחת לרכבת. ניצלתי ולקח לי אם איני טועה , מיד לאחר שהגעתי הביתה שמענו פיצוץ עז ש הרעיד את כל העיר . הבנו שהגשר עליו עברה הרכבת פוצץ על ידי היגוסלבים כדי שההונגרים לא יעבר ו עליו. מספר ימים לאחר מכן לפנות בוקר, נכנסו יחידות של צבא הונגריה למחוז באצ'קו השתלטו על ערי המחוז זנטו, נוביסד, סובוטיצה ועוד עיירות וכפרים ללא קרב . זה היה מספר ימים מועט לאחר שהגרמנים כבשו את יתר חלקי יגוסלביה. מעניין לציין שבין החיילים ההונגרים היו באו תה תקופה גם חיילים וקצינים יהודיים. הם אפילו הגיעו לבית הכנסת שלנו כדי להתפלל. בשנת 1941 ההונגרים עדיין לא התייחסו ליהודים כפי שהגרמנים התייחסו אליהם. רק שנ ים תי מאוחר יותר הם סילקו את היהודים מהצבא. בין העיר אילוק והעיר הקרובה בצ -קו ' שלושה ימים להגיע הביתה. בלילה, , שבת ליל

רכבת

את ראש העיר , שהיה סרבי , ועוד שני מכובדים סרבים

הם

כאשר ההונגרים כבשו עירנו את

הובילו

ה'יצטסובו

למשך שלושה ימים. לא אפשרו לקבור אותם כדי לטעת פחד

ליד בית העירייה , הרגו אותם והשאירו אותם

שם

התושבים הסרבים.

בלב

לקחו את המלמד שלי מהחדר מר אדלר ואת השוחט של העיר מר ברנדסדופר למחנה צבאי שם עינו אותם קש ות. המלמד אדלר מת מעינוייו והשוחט הצליח לה י שאר בחיים.

הם גם

בבניין בו התגוררנו בסובוטיצ ה, ' , לא יהודי, שהייתה לו חנות נעליים . במשך שנים היינו בידידות טובה. לעיתים קרובות נהגה אמי להזמין אותו לארוחות ערב בביתנו. הוא אהב מאוד את אחי הקטן יוז'י. ביום שהחיילים ההונגרים נכנסו הוא היה שיכור וצעק: "אני היטלר ואני אהרוג את כל היהודים". הוא אחז באחי הקטן ורצה לזרוק אותו לבאר שבחצר. ליד הבאר הייתה נדנדה דחפתי בכל כוחי את הנדנדה לעבר . השכן אחי נשמט מידיו וכך ניצל. ה שכן לא ויתר נכנס לביתו ו חזר עם גרזן . נוסף שכן בבניין שראה אותו הולך לכיוון אחותו ששיחקה בחצר חשב שהוא רוצה לפגוע בה והכה אותו מכות נמרצות. כך ניצלנו. גר באחת הדירות גבר גרמני רווק

בנו של

5

חצר הבית בו גרנו הייתה בנוי בצורה של האות ח. אחת המשפחות שגרה בבניין הייתה משפחה גרמנית. בניה הצעי רים התנדבו לשרת ב ס.ס. הם הסביר כי אביהם היה נכה וזו הייתה הדרך היחידה עבורם לדאוג לפרנסת המשפחה. באותם ימים הגרמנים הציגו תערוכ מלחמה וניצחונות בעיר ואני הלכתי לראותה. הצטרף אלי בן השכנים ששרת באס אס. בדרך הוא אמר לי לא להאמין לגרמנים שמתפארים יבנ צחונות שלהם. הוא טען ש הם מראים בתערוכה רק תמונות של הכיבושים שלהם ולא את המוני ההרוגים שיש להם במלחמה. הוא הוסיף ו אמר לי לא לדאוג כי הגרמנים , בסופו של דבר, יפסידו את המלחמה. במשך זמן מסוים, לאחר כל האירועים האלה היה די שקט ב סובוטיצ'ה וחיינו חיים רגילים פחות או יותר. סבתי גרה בהונגריה בעיירה קישקומוישו ליד העיר הולוש. בסוף שנת 1941 נסעתי לבקר אותה. בת דודתי אילונקו וימר מצאה עבורי עבודה אצל שען בעיר קצ'קמט. בשבילי גם חדר בבית משפחה יהודית שבהונגריה. בימי ראשון לקח ו את הנוער ההונגרי המקומי לפעילות דומה לפעילות של ה"גדנ"ע. אותנו, את הנוער היהודי, במקום גדנ"ע, לקחו לעבוד בשדה , במקום הגברים שנשלחו ובניקיון בתי ספר במקומות שונים. הבוס שלי אמר לי שעלי ללכת להירשם לעבודה. הלכתי למשרד כדי להירשם. הם פנו אלי ואמרו " : שלום בני, היכנס פנימה מה רצית?" עניתי באתי להירשם לעבודה. פתחו לי את הדלת ובלי שאיש מהנוכחים אמר מילה קיבלתי סטירה חזקה בפני. נפלתי ואז סטרו לי פעם נוספת ואמרו "עכשיו אתה יכול להרשם" . זה היה המקרה היחיד בחיים שלי שהרבי צ ו לי ולא יכולתי להחזיר . לאחר סטירות חזקות במיוחד ממש קיבלתי זעזוע מוח. זו הייתה קבלת הפנים שלי. לא יכולתי להגיע לחדר שלי מרוב כאב וסחרחורות . התיישבתי ליד חנו אחת ה יות כדי להתאושש. ו עברתי לגור ולעבוד בעיר קצ'קמ

ה נו

ה של צילומי

המצא היא

ט

לחזית,

בעיר קצ'קמט שני מימין עובד בשדה עם חברים

1942 הגיעה אלי הודעה שבנוביסאד חיילים ושוטרים הונגרים סגרו את העיר. אין יוצא ואין בא. הם הלכו מבית לבית, הוציאו את היהודים והסרבים מהבתים וירו בהם למוות על גדת הדנובה . בפשיטה אחת של החיילים ו יםטרוהש , ם ההונגרי נרצחו למעלה מ 1200 אזרחים ובהם 800 יהודים וגופותיהם הושלכו אל נהר דנובה ה הקפוא . כך המשיכו בפעולת הוצאת היהודים והסרבים מהבתים והריגתם בערים נוספות. כשדבר רצח ה נודע לנשיא הונגריה, הורטי, הוא שלח מטוס עם צו להפסיק את ההרג. אך זה היה מאוחר .מדי בעיר נוביסאד כבר נהרגו רוב יהודי העיר. נודע לי כי ל א חר המלחמה כי הקצין שהיה אחראי על הרג התושבים נתפס חזר וה ושם דא לנוביס הרגו אותו והשליכו את גופתו לדנובה .

בינואר

6

בסובוטיצ , ה' היהודים כי גם הם סבלו מההונגרים בגלל היותם מיעוט . כאשר חילקו בעיר תלושים כדי לקבל עור להכנת נעליים ההונגרים חילקו אותם גם ליהודים , ללא אפליה , לפי מספר הנפשות במשפחה . בערך בשנת 1942 או 1943 , אני לא זוכר בדיוק, לקחו את הגברים המבוגרים וביניהם את הבעלים של שתי י אחיות י משה שטרן ויוסף שפיצר ושלחו אותם לעבודה. חלק מה יהודים נשלחו להונגריה וחלק לאוקראינה. שני הגיסים שלי נלקחו לאוקראינה יחד עם יהודים נוספים. באחד מהמכתבים שכתבו הגיסים הם רמזו במעין קוד סודי שהם נמצאים בקייב. כאשר הצבא הרוסי כבש את האזור הם נלקחו בשבי והוצעדו בקור לתוך רוסיה תוך שהם מוכים ומואשמים בפשיזם ועזרה לגרמנים. ביום חג הלחם ה נוצרי - הונגרי הופיע ברדיו במוסקבה רקושי מצ'אטש , שהיה קומוניסט, ו מי שיהיה ב נשיא הונגריה, והכריז ש יהודים שנפלו בשבי הרוסי נהנים מטובו הרב של סטלין. במציאות רוב היהודים שם מתו מעבודה קשה כמו סילו ק מוקשים, ממכות ומרעב, רבים מהם היו בני העיר שלנו ו ביניהם גם שני הגיסים שלי. רק חמישה אנשים נותרו , בחיים כדי לספר את סיפורם של עשרות האלפים ו , רוסיה ב ו שמת גרשון אנגל היה אחד מהם. מפיו שמעתי קורות היהודים ושני הגיסים שלי התושבים הגרמנים המקומיים התייחסו באהדה אל אחי הגדול יעקב - ינה נלקח למחנה עבודה בשנת 1942 לעיר בור ביגוסלביה שם עבד במכרות. ההונגרים הוציאו ממחנה העבודה את אחי ויהודים רבים אחרים מסובוטיצ'ה ומערים אחרות והלו להצעיד אותם לכיוון גרמניה ו כי שמע שהפרטיזנים מתקרבים . בעיירה צ'רבינקה רצחו את אחי יעקב ו ינה- יהודים נוספים , באכזריות, ממש לפני כניסת הפרטיזנים היגוסלבים למקום. בעיר סובוטיצ'ה יש היום מצבות רבות לזכר יהודי העיר שנרצחו בצ'רבינקה. אחי יורי אברהם - מרדכי נלקח למחנה עבודה ב 1943 נדמה לי שהוא נלקח למחנה ליד בודפשט. הוא שרד את המלחמה ועלה לבדו לישראל לאחר המלחמה כי חשב שגם אני לא שרדתי. לרוע המזל , יעקב אחי - בשבי הרוסי .

עתיד

על

1946 .

טבע בכינרת בשנת

ינה,

בתחילת 1944 , מלאו לי 19 ונלקחתי למחנה עבודה בעיר סגדין. הגעתי לגיל שבו הייתי צריך לעבוד. יתר בני המשפחה נשארו בבית: אמא, אחיות י י אתל - אסתר וילדיה אברמלה ופייגלה, מרגיט - מלכה ושלושת ילדיה, אחי ו אולגה יוז'י. אחות אמי גיזה ובנה פולי גרו אף הם בבית אמי באותה תקופה. כל מי שנשאר בבית , פרט לאולגה, נלקח כעבור מספר חדשים לאושוויץ ונספה שם. על אושוויץ שמעתי רק אחרי המלחמה.

מרץ ב 1944 נכנס הצב א הגרמני להונגריה. הם הגיעו גם לסובוטיצ'ה. המשטרה ההונגרית קבלו הוראה

מהגרמנים להוציא את כל היהודים מבתיהם והובילו אותם לגטו שיצרו באזור תחנת הרכבת. משם נשלחו, בסופו של דבר, כ 3500 יהודים לאושוויץ ולטרזיאנשטאט ברכבות משא. מעטים נותרו בחיים. כיום עומדת ליד ת חנת הרכבת מצבה לזכרם. טלאי של מגן דוד צהוב על הבגדים שלהם. בשלב מסוים אסרו על היהודים לצאת מהבית עד השעה 12 בצהריים. זאת מפני שאיכרי הסביבה היו מגיעים למכור את מרכולתם בבוקר וההונגרים רצו לאפשר לכולם לרכוש מצרכים ורק לאחר מכן לאפשר ליהודים לערוך קניות ר. ות ממה שנ באחד הימים , יצאה מן הבית אחותי אולגה, שהייתה בערך בת 16 , ללא ה טלאי מגן דוד על בגדיה. אחד ה הכיר אותה ו היא נתפסה ו נשלחה לטופויו בבאצ'קו ומשם יחד עם יהודים נוספים הועברה לאוסטריה שם עבדה בשדות ש ל האיכרים במקום הגברים שכולם גויסו לצבא. אולגה שרדה את המלחמה ונשארה בחיים. משנת 1944 בעיר סובוטיצה כל היהודים נדרשו ענוד ל

הונגרים

7

במחנה העבודה בסגדין עבדנו בפריקת ציוד מן הרכבות שהגיע ו לעיר. עבדנו גם בניקוי ובפינוי ההריסות באזור לאחר ההפצצות. כמו כן עסקנו בתיקון מסילות הרכבות שנפגעו מההפצצות. הצבא ההונגרי היה המעסיק שלנו. למזלנו, הקצין הבכיר שהיה ממונה עלינו היה אדם הגון . הוא אמר שמכיוון שאנחנו עובדים בעבודה פיזית קשה מגיע לנו אוכל טוב. וכך היה. קבלנו אוכל זהה לזה של החיילים ההונגרים. הוא ידע שיש בינינו דתיים ואישר לנו לקבל מצרכים ולהכין בעצמינ ו אוכל כשר. ימי ראשון היו ימי חופשה בשבילנו. עבדנו החל משעת האור עד שירד הערב ולא מעבר לכך. היו לנו מעט מאוד שומרים כי לא היה לאן לברוח. עבדנו בבגדים אזרחיים אך עם טלאי צהוב וכובע צבאי שקיבלנו מהצבא ההונגרי. העובדה שעבדנו בבגדים אזרחיים

עבור הגרמנים

לנו מאוחר יותר בזמן שברחנו.

העזר

במחנה העבודה בסגדין עם טלאי צהוב על הבגד

כש י יהוד ם מהעיר סגדין, עמדו כל ההונגרים תושבי העיר ברחוב ,שרו ליוו את עצמם בתופים ובכלי נגינה אחרים וצעקו "סוף סוף אנחנו נפטרים מהיהודים" . אני לא יודע לאן נלקחו כנראה לאושוויץ . קולות האנשים והמוסיקה הגיעו לא ו זנינו עד לאזור ה מחנה שלנו. בסגדין, הגרמנים קברו את חללי המלחמה שלהם במקום מותם ולא החזירו אותם לגרמניה. את הפצועים שלהם שיכנו ב בתי הספר בעיר שאותם הפכו לבתי חולים. יום אחד נתבקשנו להעביר ארון לבית ספר שהפך לבית חולים. חברי ליבוביץ ואנוכי הכנסנו את הארון לחדר. שנינו שרשראות כסף שקיבלנו מההורים ועליהן תליון של מגן דוד. תוך כדי העברת הארון נגלו השרשראות לעיני גרמני פצוע ששכב על אחת המיטות. הגרמני החל ל צעוק בתדהמה ובזעם: " יודה יודה " . הוא היה בטוח שלא נשארו יהודים בחיים. הוא קפץ יממ טתו כדי לקחת את אקדחו שהיה מונח על כ י סא במרחק מה ממנו אך שכח שהוא גידם ונפל על הרצפה. אנחנו הצלחנו לברוח חזרה למחנה שלנו. בסגדין עבדתי כחצי שנה או תשעה חודשים. העובדה שעבדתי באזור תחנת הרכבת הצילה אותי . באחד הימים עבדנו עד שעות מאוחרות בתחנת הרכבת. כשחזרנו התברר לנו שהעובדים במחנה הוצאו ממנו לצעדה לעבר גרמניה ונשארו רק שני שומרים שליוו את הקבוצה שלנו לעבודה . אני לא רציתי ללכת לגרמניה . החלטתי, יחד עם חברי לעבודה שחזרו אתי בלי ילה לה, שאר לישון במחנה ולברוח משם. לפנות בוקר יצאתי מהביתן שלי דרך החלון לחפש מקום שנוכל להתחבא בו. ראיתי שורות של טנקים וגרמנים שותים קפה. עברתי בין שני טנקים, הגרמנים שראו אותי לא העלו בדעתם שאני יהודי כיוון שלא היה לי טלאי צהוב , חבשתי כומתה של חייל הונג היו בטוחים שכל היהודים נלקחו מהעיר. כך באמת היה. הגעתי לאחד הבתים ודפקתי על דלת. אשה פתחה לי ואמרתי לה שאני מקבוצה של סטודנטים לרפואה שהגיעה מעיר אחרת ואנחנו רוצים לחזור לבתים שלנו אך יש כל הזמן הפצצות ואנחנו מבקשים מקום לשהות בו מספר ימים עד שנוכל להמשיך בדרכינו . את ה תושבים ה

הוציאו

ענדנו

רי

גם הםו

חלק

8

היא הסכימה ואמרה שבבנ ין יש י דירה שקצין גרמני ומשפחתו התגוררו בה והם עזבו ונוכל ללון בה ימים אחדים. חזרתי למחנה אספתי שבעה חברים יבינ הם שני האחים ליבוביץ: שמואל - וולף ואחיו אמרה - אליהו וחזרנו ל דירה בעיר. גרנו שם מספר ימים. אני זוכר שבאחד הימים האשה הביאה לנו סיר עם גולש. וביתר הימים אכלנו עוגות מקונדיטוריות שהופגזו וחלונות הראווה שלהם נופצו ויכולנו לקחת מן העוגות כי בעלי החנויות ברחו או הסתתרו.

נה

" אני, כל החיים שלי חי ממזלות". אמר בנימין בשלב זה של סיפורו.

בסופו של דבר הצבא ההונגרי תפס אותנו בסוף 1944 והעביר אותנו לגטו בבודפשט . השתחררתי כאשר הרוסים כבשו את בודפשט ב 1945 חו זרתי לסובוטיצה שם פגשתי את אחותי אולגה. בזמן המלחמה , ממש לפני שנלקחתי למחנה העבודה , הכנסתי את כל תכשיטי המשפחה לצנצנת זכוכית וקבר אותה במטבח של אחותי מלכה. לאחר המלחמה כשנפגשתי עם אולגה הוצאתי את התכשיטים ונתתי אותם לאולגה. היא לקחה לעצמה שרשרת אחת ואת יתר התכשיטים חילקה לחברות . קיבוץ ב יה הכירה שלושה בחורים צעירים מיגוסלביה שרצו הצטרפה אליהם ו שאלה אותי אם לחכות לי עד שאוכל לעלות . אני אמרתי לה "סעי כל עוד את יכולה". הקבוצה נסעה לאיטליה ומשם עלו לישראל. אחותי נשאה ליצחק כהן שהיה אחד משלושת הצעירים הללו. ל עלות לארץ ישראל.

תי ם

אולגה

היא

היה סכסוך בין סטלין וטיטו . ביגוסלביה אמנם אפשרו ליהודים לעזוב בצורה רשמית אך לא

באותה תקופ

ה

במדינה.

רצו להשאיר

ל התירו בעלי מקצועות כגון רופאים ומהנדסים כי עזוב ל

ב 1948 שלושה שבועות לפני שעזבנו את יגוסלביה התחתנתי עם יולן , ינטי - 1944 . טקס החתונה הראשון שלנו היה אזרחי ונערך בעירה של אשתי זנ טה, בבנין העירייה. החתונה הדתית שלנו נערכה על ידי רב העיר. זו חתונה נערכה ש צנועה בחצר של קרובת משפח תה של אשתי . בחתונה שלנו השתתפו חברים שלנו ויהודים מהקהילה המקומית. אחרי החתונה גרנו בזנטה במשך שבועות אחדים . בנובמבר 1948 עוד לפני הנישואים נתתי לאשתי שעון במתנה שאותו קיבלתי מהבוס שלי לשעבר מישו בק. זו הייתה מתנה מיוחדת כי שעון היה אז מצרך ממש נדיר ביגוסלביה. אותה הכרתי עוד בשנת

הייתה

אשתי ינטי ואני בתקופה שלפני נשואינו

9

עזבנו את העיר בדרך לישראל ברכבת שרוב הנוסעים בה היו יהודים. הגענו לשפת הים ליד העיר ספליט ו עלינו על האני י ה קפהלוס . לפני העלייה לאנייה קראו בקול את שמות הנוסעים. במשך כל זמן קריאת השמות עמדתי ורעדתי מפחד שמא השם שלי ושל אשתי לא מופ יםיע ברשימה. לשמחתי הגדולה קראו בשמ על נו ועלי וכולנו נעמדנו דום ושרנו בהתרגשות גדולה את התקווה. לא היה אדם על האני י ה שלא בכה במעמד המרגש . הזה במהלך ההפלגה , ליד כרתים , נקלענו לסערה וגלים גבוהים הציפו את האני מדי פעם . בגלל הסערה ארכה ההפלגה כשלושה י האני ה. מיד כשהאני י ה החלה להפליג ויצאה מן הנמל, את דגל ישראל על תורן האנ יה י

ותינו

הנפנו

הי

שבועות.

על האנייה קפהלוס, שני מימין בשורה הראשונה

הגענו לחוף חיפה בנר שלישי של חנוכה 1948 . כשהתקרבנו ראינו את אורות העיר דולקים. לאחר זמן מה כבו כל אורות ה . שאלנו לסיבה ונאמר לנו שעדיין לא תמו כל הקרבות וכנראה שהכריזו על האפלה. אני וחברי שאלנו את עצמינו "שם יש מלחמה ואנחנו על האנייה ולא משתתפים במלחמה?" החלטנו 12 חברים לנסות להוריד סירת הצלה ולהפליג לחוף כדי להצטרף ללוחמים. לצערנו לא הצלחנו לנתק את הסירה מהאני ה. י כאשר ירדנו , סוף סוף, לחוף חיכה לנו שולחן ערוך עם כיבוד. לפתע שמעתי את ק ו לו של חברי ליבו ביץ צועק אלי בהתרגשות רבה : " תראה מיקי , יש לחם לבן ! ". כל שנות המלחמה לא ראינו לחם כזה שנחשב היסוד חולקו לתושבים ב אמצעות תלושים . אנשים קבלו 200 גר' לחם שניתן רק לאנשים שעבדו. עמדנו תמיד בתורים ארוכים ופעמים רבות עד שהגיע תורנו נגמרו המצרכים. והנה כאן שולחנות ערוכים מלאים כל טוב ובעלי חנויות בסביבה מזמינים את העוברים ושבים להיכנס לחנויות ולרכוש בגדים, אוכל ומוצרים נוספ ים. הרגשנו מאושרים , הגענו לגן עדן . ביגוסלביה , לאחר המלחמה, היו כל המצרכים בקיצוב ו

למעדן בעינינו.

מצרכי

מחיפה לקחו אותנו לבאר - יעקב. היו שם צריפים והלינו מספר משפחות בכל צריף. אשתי ואני עבדנו

בפרדס

ולאחר ימים אחדים עברנו למגדיאל , שם גרה אחותי אולגה עם בעלה. אולגה הגיעה ארצה עם בעלה ב 1946 .

גרנו ועבדנו אצל משפחת גרושקוביץ. עבדתי תחילה בפרדס בשכר מאוד נמוך. אחר כך שמעתי שיש מפעל בלוקים בצומת רעננה. זה היה בית חרושת לבלוקים ולמרצפות. התחלתי לעבוד שם. אשתי המשיכה לעבוד בפרדס ולאחר מכן עבדה זמן מה בניקיון. כעבור זמן מה החלה אשתי לעבוד בהוראת מלאכת יד מקצוע אותו למדה בעיר . הולדתה העבודה במפעל הבלוקים הי י תה קשה מאוד. עבדתי שם עם חברי פרקש. לאחר שלמדנו את העבודה הוקל לנו וגם קבלנו שכר טוב חמש וחצי לירות ליום. עבדתי במפעל כשנה. באותה עת שמעתי

10

שאפשר לקבל 25 דונם בישוב שפיר. הגעתי , לשם גרתי מספר חדשים בשפיר וניסיתי לעסוק בחקלאות. די מה ר הבנתי ש לא מתאימה לי.

חקלאות

החלטנו לעבור לירושלים . היו לי שתי דודות שהגיעו ארצה עוד בשנת 1936 האחת, זהבה, גרה בתל -

אביב

ו השנייה ברכה הריסון התגוררה בירושלים . כאשר לירושלים התגוררנו אצל אחות של אשתי יים. שבוע כ בינתיים, מצאתי בית ריק בימין משה, השלמתי במו ידי את הגג שחסר לו ועברנו לגור בו . עבדתי זמן מה במשטר ת ירושלים ולאחר מכן עבדתי בבניין, בעבודה קלה יותר מאשר במפעל הבלוקים. בשנת 1953 עברתי לעבוד ב"גבעת שמש", ליד צרעה, ב מוסד לילדים בעלי צרכים מיוחדים. עבדתי כנהג ואשתי כמדריכה. עבדנו שם שלוש כ בשם "שקמה" , מוסד חדש לילדים בעלי צרכים מיוחדים. משרד הסעד הזמין את אשתי ובקש ממנה או יותר נכון הטיל עליה לעבור למוסד ברעננה ולעבוד בו. ינטי, אשתי עבדה ב"שקמה" כמורה למלאכת יד במשך שלושים שנים ו אני עבדתי במוסד "רוחמה" סבא - כפר שב במשך 30 שנים כנהג וכקניין. בסופו של דבר עברנו לרעננה כיוון שנפתח שם

עברנו

שנים.

מוסד

עם אשת ינטי בזמן מלחמת ששת הימים

כשהגעתי לארץ הייתי כבר חילוני אך בפעם הראשונה שהגעתי לירושלים הנחתי כיפה על ראשי ומאז אני

אדם

מאמין.

ולי נולדו שתי בנות לאה בשנת 1949 1953 . לאה נקראה על שם אמה של ינטי ורחל על שם אמי. ללאה שני ילדים אריה - צבי ויעקב - מנחם. לרחל יש בת הילה ובן שמואל. ל נכדי אריה צבי יש ששה ילדים להילה נכדתי חמישה ילדים כך שיש לי 11 נינים. לצערי הרב , אשתי ינטי נפטרה בשנת 2012 ו לאה בתי נפטרה לפני כשנה במאי 2017 . בשנת

ורחל

לינטי

11

כשפר שנו התחלנו ינטי ואני לטייל בעו גם ם ו ל נהגנו לנסוע כל שנה להונגריה וליגוסלביה לעיר סובוטיצ'ה לעלות על קבר אבי. כשהגעתי לקבר בראשונה המצבה שלו הייתה שבורה. הקמתי מצבה חדשה לקבר ונסעתי לשם בכל שנה עוד בתקופה השהקומוניסטים שלטו ביגוסלביה.

כל השנים נהגתי לשחות בים מאוד אהבתי את הים. בשנים האחרונות אני שוחה בבריכה מדי יום ביומו.

הבנות רחל ולאה

על השאלה איך נולד ב י הלהט הציוני להגיע לארץ, שזה החל עוד בימי ילדותי. כשקיבלתי מדי פעם כסף לקניית גלידה הייתי הולך לבית הכנסת שם היתה קופה בתוך הקיר ועליה היה כת וב "ארץ ישראל". במקום לקנות גלידה הייתי משלשל את הכסף לתוך הקופה ומקווה שזה יעזור לארץ ישראל. בנוסף נחשפתי לשנאה כלפי היהודים מאז שהייתי ילד ותחושה זו הלכה וה תעצמה בתקופת המלחמה. "בשבילי להגיע לישראל זה פרס ולהילחם עבור הארץ זו חובה". לצערי כשהגענו ארצה לא לקחו למלחמה גברים נשואים. אך השתתפתי כחבלן בחיל ההנדסה במלחמת קדש, במלחמת ששת הימים ו במלחמת יום הכיפורים תתי רש כחובש בחיל הרפואה.

אני אומר

ב חיל הרפואה ב מלחמת יום ה כיפורים

גם הילדים והנכדים שלי ציונים טובים ומסורים. כולם חיים בארץ וכולם שירתו בצבא.

12

עם נינתי אריאלה

ניני מנחם ונחמן

אני בא מעיר שכל תושביה היו ציונים וש תמיד שאפו להגיע לארץ ישראל. וגם היום המסר החשוב שלי אל המשפחה הוא שאני מקווה שהם תמיד ירגישו שארץ ישראל היא הבית היחיד שיש ליהודים וידבקו בארץ שלנו.

13

http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html