סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

אבא, שמוליק ואני, ועוד כארבעה שכנים שהסתתרו עמנו, המשכנו להסתתר בבוידעם בעזרת הנשים של בית הכנסת עוד מספר ימים משום שפחדנו להיתפס ע"י החיילים הגרמנים ששכנו בצמוד לשער ביתנו. המקום היה קטן ודחוק, והיה צורך להישמר שלא לפגוע בקירות הפח, שמא ישמעו אותנו. בימים האלה שמוליק היה יוצא מהמחבוא מדי ערב ומחפש בבתים שאריות של מזון. כל מה שמצאנו- אכלנו, בלי לברור. פעם אף מצאנו את הלחם שהיה שייך לאישה שהקימה קול צעקות ונורתה על ידי החיילים. הלחם כולו היה ספוג בדמה, אולם בוזי, אחד מילדי השכנים שהתחבא עמנו, היה רעב כל כך עד שאכל אותו עם הדם. לאחר כמה ימים החל לרדת בחוץ גשם זלעפות וידענו שזו ההזדמנות שלנו לברוח מבלי שניתפס. לי לא היו נעליים ונאלצתי ללבוש את הנעליים של אימא, נעלי עקב גבוהות שהיו גדולות עלי בכמה מידות. התחלנו לצעוד כולנו בגשם ובבוץ, כשאבא, שמוליק ואני צועדים בראש החבורה ומדווחים לכל השאר שהשטח פנוי ושאפשר להמשיך ולהתקדם. אט אט התקדמנו, בשקט ובזהירות, עד שהגענו לשדה ששכן מחוץ לגבולות העיר. כשהגענו לשדה נשמנו לרווחה משום שהרגשנו יחסית מוגנים. הדבר שהעיב עלינו עתה היה הרעב. היבטנו מסביבנו ולא מצאנו דבר לאכול, מלבד שורשים ערומים של כרובים שבדיוק נקטפו. מאחר והרעב שלנו היה גדול מנשוא, התנפלנו על שורשי הצמח וטרפנו אותם, מה שהביא את כולנו להעביר את השעות הבאות בשלשולים ובכאבי בטן נוראיים. מאחר ואבי היה סוחר הוא הכיר הרבה גויים מקומיים. אחד ממכריו של אבי נתן לנו לחם וחלב, ואמר לנו כי שמע שיהודים בודדים שברחו מהגטו מתחבאים כעת ביער ליד העיר חורקוב, השוכנת בצפון מזרח אוקראינה. הוא המליץ לנו להצטרף אליהם, ומאחר ובמילא לא הייתה לנו ברירה, הלכנו בעקבות עצתו. בדרך ליער הגענו לביתו של מכר נוסף של אבי, שגר בסמוך ליער. אבא הבטיח לו שכספנו מוטמן במקום מחבוא, וכשנחזור לביתנו נשלח לו סכום כסף אדיר שיהפוך אותו לעשיר. בתמורה להבטחה זו עזר לנו אותו מכר

26