סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

לי לא היו נעליים, וידעתי שבאגנפלד, בעיירה בה גר אליהו, אפשר לקנות זוג מסנדלר על פי מידה. הבעיה הייתה שבכל יום יש רק רכבת אחת שיוצאת או נכנסת לעיירה, כלומר אי אפשר לנסוע לשם ולחזור באותו היום. אליהו הציע שאשהה אצלו בזמן שיכינו את נעליי, ולמחרת אוכל לשוב לביתי בפוקינג.

הבית בו התגורר אליהו היה בן שתי קומות. את הקומה למטה שכר זוג צעיר, ובקומה העליונה היו שני חדרים: אחד של אליהו ואחד של בנם של אותו זוג. בלילה ששהיתי בביתו של אליהו, לנתי בחדרו של הבן, שהתנדב לפנות אותו עבורי. כעבור כמה ימים הגעתי לבקר שוב באגנפלד, משום שהנעליים שעשו עבורי היו קטנות מדיי ולחצו על רגליי. כשנכנסתי לבית של אליהו שמעתי אותו מדבר עם הזוג ששוכר את הקומה התחתונה של ביתו. אליהו אמר להם שאני מוצאת חן בעיניו ושאל אותם לדעתם עלי.

כששמעתי במקרה את השיחה הזו כבר ידעתי למה לצפות. אליהו היה בן עשרים ושבע, אדם טוב לב וג'נטלמן אמיתי. מלבד זאת, רציתי כבר לעזוב את הבית משום שגרנו בו כשש נפשות וכן משום שהיחסים שלי עם אמי החורגת, סבינה, היו קשים. אני אפילו לא זוכרת אם אלי הציע לי נישואין באופן רשמי, בימים ההם חתונה בין שני אנשים שמעוניינים אחד בשני הייתה דבר מובן מאליו. נפגשנו אולי כעשר פעמים לפני שהתחתנו, בעיקר כי היה קשה להגיע לאגנפלד והרכבת השלימה כיוון נסיעה אחד בלבד בכל יום.

, נישאנו אלי ואני בחדר האוכל של 1946 בעשירי לחודש דצמבר, שנת

74