סיפור חיים - סיפורו של יצחק גולדבלט

סיפור חיים סיפורו של יצחק גולדבלט

2020 , הקשיבה וכתבה : חיה לחמן

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה.

תודות

תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה. תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

יצחק גולדבלט

szurdok ליד העיר סיגט , במחוז

נולדתי בחמישה במאי 1927 עיירה ב

( מרמורש Maramaros ), לאמי שרה ולאבי יוסף אלתר.

באותם ימים אזור מרמורש היה בשליטת רומניה ,

עבר לידי הונגריה.

בתקופת מלחמת העולם השני הוא הי

ב משפחה שלנו היינו שמונה ילדים: דוד, רבקה - רגינה, אסתר, - בינה נלי, זיגמונד - זיגו, יעקב, יצחק - יז'ו וחנה חני. -

אחותי בינה - נלי לפני המלחמה

אחותי אסתי לפני המלחמה

גדלנו בבית דתי - חרדי. אמי הייתה חרדית מאוד בהתנהלותה וחבשה פאה לראשה. אנחנו , , הבנים גידלנו פאות וקבלנו יח נוך דתי בחדר. אמי הייתה עקרת בית ואבי היה נוטריון שעבד בעירייה. משכורתו , , כנראה לא הייתה גבוהה והבית שלנו התנהל בצניעות רבה. אני זוכר עכל בש רב שבת ו ב שבת הלכנו לבית הכנסת וכך עשינו גם בחגים.

בבקרים למדתי בחינוך הממלכתי המקומי ולאחר שאכלתי ארוחת צהריים בבית המשכתי את לימודי ב חדר " ", שהיה צמוד לבית הכנסת. ב "חדר " למדתי תורה וגמרא עד שעות הערב. בשתי

1

מערכות החינוך הייתי תלמיד מצטיין. חברי ללימודים, ואף לספר ממנו למדנו יחד , " ב"חדר

היה אלי ויזל. גם הוא היה תלמיד מצטיין. כשמלאו לי 12 שנים שלח ה אותי אחותי ללמוד אנגלית. זה הועיל לי מאוד בהמשך, בתחנות שונות של חיי. בימי נעורינו אני לימדתי את אלי ויזל אנגלית והוא לימד אותי עברית. אני זוכר שבילדותי ונעורי שיחקתי שח.

היום אני

גם

אוהב ל

שחק שח.

כ אשר הייתי כבן עשר עברה המשפחה מ עיירת הולדתי לעיר סיגט בגלל החמרת גילויי האנטישמיות. אבי פוטר מעבודתו בעירייה ובאחד הימים כשהלכתי לתומי על המדרכה , בעיירה עברה חבורת ילדים לא יהודיים והשליכה אותי מן המדרכה בליווי צעקות "לך לפלשתינה". חיינו בצמצום רב כי אבי כבר לא עבד, מטעמים אנטישמיים. האחים הגדולים שלי וגם י יותי אח עבדו וכך התפרנסנו. אחי הגדול , דוד, היה צורף ועם הזמן למדנו ממנו את עבודת . הצורפות

, אחי יעקב אחותי נלי ואני

לפני המלחמה : , חבר מימין

בחודש אפריל 1944, , בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בסיגט גטו. עוד קודם לכן גייסו את אחי דוד ולאחר זמן קצר גייסו גם את זיגמונד ויעקב לצבא.

2

בזמן המלחמה: אמי שרה במרכז, מימין : רגינה, חני, אני, אסתר ונלי

אני הבן היחיד שעוד נשאר בבית

יום אחד, מיד אחרי חג הפסח כש הייתי בערך בן 17 הגיעה לפתח ביתנו עגלה מלווה בשני ז'נדמרים "יש לכם שעה כדי להעמיס את כל מה שאתם רוצים , היתר נשאר פה" . העמסנו כל מה שיכולנו. הובילו אותנו לקצה השני של העיר והורידו אותנו באמצע הרחוב של הגטו. היו אלה שני י ם שלושה רחובות שגידרו אותם למה שה פך להיות ה גטו של סיגט. למזלנו , בן של אחיה של אמי גר שם ואנחנו עברנו אל ביתם והצטופפנו יחד איתם וששת ילדיהם בדירה הקטנה . שלהם לאחר מספר ימים באו ז'נדמרים וביקשו מאתנו , ומאחרים בגטו , לעבור אתם בבתי היהודים שהתרוקנו בעיר כדי לאסוף את הרכוש שנשאר לאחר שהיהודים נלקחו מבתיהם . אני זוכר במיוחד את אחד הבתים שנכנסנו אליו . זה היה בית שהכרתי את המשפחה שגרה בו וראיתי את ה כינור של בעל הבית ש נהג לנ גן תלוי עדיין על הקיר. הז'נדמרים לקחו גם אותו ואנחנו נאלצנו להעמיס אותו ואת י תר החפצים על העגלה. כשבועיים לאחר ש הגענו לגטו הודיעו לנו שעלינו לצאת לרחוב. זה היה בכה ' באייר והיינו הטרנספורט הראשון. הלכנו עד בית הכנסת עם כל מה שהיה לנו תוך צעקות "מהר, מהר" ב שלוו מכות. הכניסו את כולנו לצריפון ש בקדמת בית הכנסת. דרשו שנוציא את כל דברי

שהכריזו: טורקי

עליו אותו

עמד

חסר ערך וגם אותו לקחו. הז ' נדמרים חיטטו וקרעו

הערך שאתנו. אני הוצאתי מטבע

כיסים כדי לאתר כל פריט. מי שהסתיר פריט כלשהו והם גילו אותו היכו ללא רחם. בלילה לנו על הרצפה ובבוקר הוציאו אותנו וציוו עלינו ללכת לתחנת הרכבת . כשהתקרבנו

יתה כבר מוכנה עבורנו על המסילה. דחסו אותנו 92 איש לקרון

רכבת להובלת יהש בקר

ראינו

3

עם הב גז' שעוד היה לנו. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים קיווינו שלוקחים אותנו למקום שבו נעבוד. היה מי שאמר שכעת ככש , ל הגברים נלחמים כנראה יש צורך בידיים עובדות.

הגטו כולו חוסל עם העברת תושביו, כ 12,000 אנשים , למחנה ההשמדה אושוויץ בארבעה משלוחים, שבוצעו בין 16 ל - 22 במאי 1944 . תחילה גורשו תושבי הגטו הקטן ואחר כך תושבי גטו העיר . לאחר נסיעה קצרה ברכבת הרגשנו ריח של עשן. הקרון לא יכול היה לשאת כל כך הרבה נוסעים וכנראה משהו התלקח. הוציאו אותנו מן הקרון ופ זרו י אותנו בין הקרונות . האחרים היינו כ 1200 איש בטרנספורט הזה. בדרך עצרנו ב מספר תחנות ביגוסלביה ובפולין כנראה צורך ל חילופי משמרות של עובדי הרכבת אך לנו לא נתנו לצאת מהקרונות . במשך ארבעה הגענו לאושוויץ. ראינו לפנינו שער עצום ועליו כתובת: "ארבייט מאכט פריי" העבודה משחררת. ברגע ו ח שנפת הדלתות החלו להכות אותנו ו ל צרוח "שנל ,שנל , נסענו בקרון שהיה בו חלון קטנטן לעשיית הצרכים ש עד

ודלי ראוס" יחד

ימים

מהר, מהר החוצה . בחוץ ראינו אנשים

חזרו ואמרו "איין

ביניהם קבוצה שנקראה " הקבוצה ההולנדית ש "

' בפיז מות פסים וה יתה י

אמא וארבע

היו אתי

נוא צבנציק". עד שמ ישהו הסביר לנו " תגידו שאתם בני 21" .

תה ילדה יפה , גבוהה ורזה עם שיער

תה הצעירה ביותר ביניהן . היא יהי

יהי חני כש יי אחיות

בלונדיני ארוך . מאותו יום שוב לא ראינו אותה ואת אמא שלי. אני לא יודע למה אך ,

את חני

לעבוד. . .

ע שלחו ם אמא שלי . יכלה הרי היא

אחותי חני לפני המלחמה

4

ו שעוד הי אתנו נשאר ו בקרון ומולנו עמד קצין גרמני עם מגפיים שהגיעו עד ברכיו.

כל ה

חפצים ם ה יותר

אני זוכר שהן הבריקו כל הזמן הצליף על מגפיו גומי שוט ב מגולגל. מאוחר יותר התברר לנו שזה היה מנגלה. אנחנו עמדנו בשורה הראשונה . הקצין הצביע על אבא ושאל ווי אלט " ? כלו " מר בן כמ ה אתה? ואבא אמר לו: בן 55 . הקצין, מבלי לומר מילה הצביע לכיוון מסוים אבי ו הלך לשם . הוא שאל אותי אותה שאלה והצביע לכיוון אחר. מאז לא כנראה מצחצוח קפדני הוא ו ,

מאוד,

ראיתי יותר את אבי . אמא והבנות הלכו כנראה למקום אחר. אמא וא חותי הקטנה , חני, נרצחו בגז כנראה כבר באותו יום . אחותי בינה (נלי) עברה טיפולים אצל מנגלה. שלוש אחיותי י ניצלו ו השתחררו מאושוויץ.

שלנו באושוויץ . אנשים שעמדו ליד השער אמרו " אל תדאגו מי שעובד

י זו הי תה קבלת הפני

טוב יש לו מה לאכול , הכל יסתדר ". רצו להרגיע אותנו. מצאתי את עצמי לגמרי , לבד עד אותו יום מעולם לא הייתי לבד תמיד הייתי ב מוקף משפחה שלי . המחשבה הראשונה שעברה במוחי הייתה לרוץ אל הגדר המחושמלת , אך חבורה של אנשים הקיפה אותי מסביב ולא נתנ לי לרוץ לגדר. לאחר מכן הלכנו ל"שוויצבאד " מקום שפשטנו את כל הבגדים שלנו. השומרים בדקו כל דבר בעל ערך שהיה ברשותנו כמו שיני זהב או מטבעות זהב. אם מצאו כאלה היכו את האנשים מכות רצח. הכל נבדק בזכוכית מגדלת ונרשם. אחר כך חיכו לנו עם י ספרי ל"דיסאינפקציה" נגד כינים ימ . ן היטהרות משרצים או מחלות. בשלוש קומות, אולי אפילו ארבע קומות, אני כבר לא זוכר. שישה או שבעה אנשים בצפיפות איומה. האחראי על הבלוק היה בעל כוח רב הוא היה ממש אלוהים בבלוק . אם מישהו ביקש ממנו משהו או ירד מהדרגש שלא ברשות הוא היה הורג אותו. הלבישו אותנו בפיז'מות דקות ו רק מהקור ששרר בצריף אפשר היה למות. מזל שהיינו צפופים מאוד וכך התחממנו . היינו ארבעה ימים בבלוק הזה. אני לא אכלתי בימים האלה. הלחם נראה לי משונה , משהו חום שנראה כמו לבנה. נתנו כיכר אחת לשישה אנשים. ביום הרביעי לשהותי בבלוק אכלתי חתיכת נקניק. מאוחר יותר נודע לי כי זה היה נקניק מבשר סוס. לאחר ימים אחדים עמדנו בתור להטבעת מספר על היד. בעודנו מחכים הגיע איש אס אס והודיע לנו לעבור למגרש המסדרים. כך נחסך ממני המספר המוט בע על היד. היינו מספר רב של אנשים מהעיר שלנו וכולנו הובלנו לרכבת ונסענו לעיר וולסברג (Walfsburg) בגרמניה, שם עבדנו במחנה ארבייטסדורף כפועלי כפייה. היו במחנה הזה גם יהודים סלוניקאים וגם שבויי מלחמה שהועסקו במפעלים שבמקום . במחנה זה היחס אלינו היה יחסית ט וב. ד על כל רגש כזה מאוחר חילקו אותנו בין "בלוקים", אלו היו צריפי עץ עצומים ובהם שורות של דרגשים

פתאום

שכבנו

5

ישנו במעין צריפים קטנים ונמוכים שהיו עשויים מקרטון עם גג מקומר. ישנו בתוכם אחד ליד השני אי אפשר היה לשבת בהם . נהגנו לזחול כם ולת ולשכב . היינו במחנה הזה כשמונה חדשים. בתחילה חילקו כיכר לחם לשלושה אנשים. נהגו להעיר אותנו לפנות בוקר נתנו לנו מ שהו שנקרא "קפה". זה לא היה קפה אך זה היה חם וזה היה טוב. בשעה שש בבוקר ספרו אותנו ויצאנו לעבודה. עבדנו בכריתת עצים בחברה שנקראה "אוטה" ביערות בשלג . כרתנו עצים קילפנו מהם את הקליפות ולאחר מכן החלקנו אותם במדרון לנהר. משם ל קחו אותם למנסרות. בשבועות הראשונים לא היה מקום להתרחץ בו והגוף שלנו התמלא בכינים. התגרדנו כל הזמן בכל הגוף אזורי עד זוב דם . לאחר מכן בנו בית מרחץ והיינו מתרחצים פעם בשבוע והכינים נעלמו. פעמיים ביום חילקו לנו "מרק" שנקרא "טיילרש". זה היה מעין מרק חלב לבן שלפעמים היו בו כמה אטריות. אחת לשבועיים בימי ראשון לא יצאנו לעבודה ונשארנו במחנה. באותו יום נהגנו לנקות את המחנה. אני לא הייתי אכלן גדול ומה שקיבלתי ביום הספיק לי ואפילו נתתי חלק מן המנה שלי לבן דוד שאצל משפחתו גרנו בגטו שבסיגט. לצערי ב ן הדוד נפטר כעבור ז מן מה. עד היום אני נותן צדקה על שמו פעמיים בשבוע. והלכנו אל - הפלאץ מגרש המסדרים עבדתי גם בבניית בתים לשבויים האיטלקיים. באחד הימים חיפשו אנשים שיודעים לבנות חימום מרכזי. אחד מאנשי עירי יצא, הצביע עלי ואמר "איצ'ה בוא אתנו גם אתה יודע ל חימום". היו שם שני גרמנים שהדריכו אותנו ואנחנו סחבנו את הרדיאטורים והם הדריכו אותנו מה לעשות אתם. אלו היו ימים טובים כי בערב היו לנו מים חמים ויכולנו ל , התרחץ לפחות באופן חלקי, במים חמים. עד אז אפשרו לנו להתרחץ רק פעם בשבוע ונהגו לעשות לנו דיזאינפקציה. כע בור שלושה חדשים חילקו את אותה כיכר לחם שקיבלנו לשישה אנשים. לאחר כשמונה חדשים היינו צריכים לחלוק כיכר אחת בין 16 איש. כל אחד קיבל קובי י ה קטנה של לחם. היה צריך לאכול אותה במהירות כי אם לא הספקת לאכול אוקראיני היה חוטף את הלחם יום אחד כבר שמענו מרחוק את תותחי הרוסים. אז הודיעו לנו שאנחנו יוצאים לוורשה. הלכנו יומיים בשלג, זה כבר לא היה חורף ממש אך היה קר מאוד והשלג כיסה את הכל. ארבעה ימים שהינו במתבן כלשהו ללא מזון . המשאיות עם המזון לא הצליחו לעבור בגלל מזג האוויר. ביום הרביעי הרגשתי שאני הולך למות. היה לי "אבא" של מחנה אדם בוגר ו"אח" של מחנה שלושתנו היינו כל הזמן יחד. ה"אבא" שלי נשכב מעלי, חימם אותי, הנשים אותי ועודד אותי במילים "איציקו אל תרים ידיים, אל תוותר עוד מעט יגיע אוכל ותתאושש". בעודו מדבר שמעתי רעש של משאיות שסוף סוף הצליחו לעבור בהרים ולהביא אוכל. כך החיינו את נפשותינו. באיומי כף מחודדת כסכין. אך זה עדיין נחשב למחנה "טוב".

מדי יום שם

התקין

נו

6

בסופו של דבר הגענו למחנה אבנזה kz Ebensee) ) מחנה ריכוז נאצי לעבודת כפייה, באוסטריה עילית בקרבת העיירה אבנזה למרגלות האלפים. היו בו אסירי ם יהודים ולא יהודים. זה היה מחנה נורא בתנאים איומים ו עבודה קשה שרבים לא עמדו בה. היחס אל האסירים היה נורא וכלל מכות והתעללות. באחד הימים קיבלתי 25 מלקות. בזמן שקיבלתי את המלקות אמרתי תהילים. מישהו שעמד לידי החזיק אותי שלא אפול. אם הייתי נופל היו יורים בי. עבדתי בעבודות מפרכות כמו נשיאת פסי רכבת וחציבה בהר לצורך בניית מנהרות. 1945 , יום הו לדתי נכנס החייל האמריקאי הראשון למחנה. שקלתי כ 35 ק"ג. לא היה בנו כוח כדי לשמוח. נשלחתי לבית חולים צבאי למספר ימים. בזכות שליטתי בשפה האנגלית הייתי מתורגמן וקיבלתי אוכל טוב. לאחר שעזבתי את בית החולים הגעתי לבודפשט שם פגשתי מכר מסיגט שסיפר לי ששני אחי יעקב וזיגמונד נמצאים בעיר ארד שברומניה. נסעתי לשם ופגשתי אח אחד. השני היה בעיר אחרת. פגשתי גם את שתי אחיותי , אסתי ונלי (בינה) שהיו בסיגט . בחמישה במאי,

1946 , יושבות: מימין אסתר ונלי מאחור: אני, זיגמונד ויעקב

1946

ואחי יעקב,

נלי אחותי

מימין

סוף מאי

: אני,

נלי ואני המ שכנו לנדוד בין כפרים ברומניה וישנו ברפתות. חזרנו לא וסטריה במטרה להגיע לארץ ישראל. שם שהינו במחנה עקורים גדול במשך כחצי שנה. משם נסענו לאיטליה למספר חדשים ומשם הגעתי לקפריסין.

בקפריסין היינו עדיין בחזקת שבויים של האנגלים אך לאחר ה תקופה שלי במחנות של הגרמנים המקום ההוא כמו בית הבראה בשבילי. בבקרים לימדתי כיתה של ילדים את

ההי

7

ואחר הצהריים לימדתי קבוצת מורים את השפה ה אנגלית. את הזמן הפנוי

השפה העברי

ת בגורלו.

פונג. אני הייתי די טוב במשחקים האלו.

בילינו בקריאה, הרבה משחקי כדורגל - פינג ו

אני יושב ראשון מימין בין מורי בית הספר בקפריסין

בקפריסין אחותי נלי נישאה לליטמן. הייתי בין האחרונים שעזבו את קפריסין , בשנת 1949 .

זמן קצר לאחר שעליתי ארצה התגייסתי לצבא. ש תר תי בבית ליד ואחר כך העבירו אותי לשלישות ברמת - גן. תוך כדי השירות הצבאי התחתנתי . נולדו לי שתי בנות טובה ורותי. שנים מספר לאחר מכן התגרשתי. , אחי יעקב וזיגמונד , נפגשתי בארץ. אחי היו צורפים מומחים עוד בסיגט , בהונגריה ואני למדתי בצעירותי את המקצוע מהם. בארץ הקימו אחי בית מלאכה בתל - אביב ואני הצטרפתי אליהם. הכנו בעיקר צמידי זהב. אחותי אסתר הגיעה לאחר המלחמה לבלגיה . היא נ י שאה שם, נולדה לה בת ולאחר מכן המשפחה עלתה ארצה. אחי דוד לא שרד את השואה ועד עצם היום הזה איני יודע מה עלה

םע

לאחר גירוש י נסעתי לאיטליה ושם עסקתי בסחר בתכשיטים עם חבר ב עיר מילנו. לאחר שבע , שנים באחד מביקורי בארץ , הכירו ביני לבין מירי ונשאנו בשנת 1962 . יש לנו בן משותף בשם גילי. נסענו יחד לאיטליה וחיינו שם במשך שנה.

8

מירי בנאפולי 1962

עם

כאשר חזרנו לישראל עבדתי כסוכן ו תכשיטים בשנת 1968 שוב הציע לי חברי במילנו להצטרף אליו. נסענו לשנה וחצי. עם שובנו ממילנו נכנסתי לשותפות בבית מסחר לתכשיטים. ב 1974 ביקש ממני חברי מאיטליה לנהל בית חרושת לתכשיטים בארץ בשם "עדי פז". הצטרפתי למפעל ועברנו לשם כך ממקום מגורנו ב גבעתיים לירושלים. בשנת 1981 עזבנו לארצות הברית , חנה עם בתי גיל בעלה ועם בננו גילי. חיינו 14 - שנים בניו יורק. היה לנו שם מפעל תכשיטים

פתחנו משרד למכירת תכשיטים בסיטונות.

כןו פועלים

20

שעבדו בו

בבורסה ליהלומים . עבדתי שם עשר שנים

חזרנו ארצה בשנת 1995 לעיר רעננה ונכנסתי

לעבוד

2016 .

וע וד עשר שנים עבדתי בהתנדבות עד שנת

במהלך השנים שעברו מאז השואה לא רציתי לספר לילדי על מה שעברתי בתקופת השואה. לא רציתי להעלות את הז י כרונות הקשים מאותם ימים . גם לא רציתי לקבל פיצויים מן הגרמנים אך אחיותי י לחצו עלי והסכמתי לעשות זאת. אחותי רגינה עזבה את הארץ וירדה לקנדה בשנות החמישים בעקבות פטירת בתה ממחלת הפוליו. אחותי נלי ומשפחתה הצטרפו אליה ב שנת 1968 לאחר שבעלה פוטר מעבודתו. רגינה נפטרה בשנת 2007 . אחותי אס ת י נפטרה בארץ בשנת 2014 . אחי זיגמונד נפטר בשנת 2014 ואחי יעקב נפטר בשנת 2016 .

9

כשהגעתי לח יות ברעננה נהגתי להעביר שעורים בפרשת השבוע בבורסה ובמועדון הגמלאים ברעננה במשך שנים רבות. כתבתי שירים בהם תיארתי אירועים מתקופת השואה ולהבדיל כתבתי שירים לאירועים ולימי הולדת.

שיחקתי שח עוד מימי ילדותי ואני עושה זאת עד היום. אני חובב ספורט ושיחקתי נט יס ופי -נג

פונג.

המוטו שלי לילדי היה תמיד : "היו ישרים והרבו ללמוד".

שיר שכתבתי במלאת 40 שנות עצמאות למדינת ישראל :

השואה

הסו אחים, כך אמרו פרנסינו, קבלו ייסוריכם בדומיה,

הסו, פן בצעקותיכם תפריעו חלילה את הדממה,

חלילה לכם להפריע לצורר מעשות מלאכתו.

למודים אנו לקבל ייסורים בדומיה אם לא באהבה,

הרי את גלות מצרים סבלנו עוד בטרם היינו לאומה,

בחשבי על הצרות שנגרמו לנו בשם דת האהבה,

רעד עובר בגבי ובקרבי חלחלה.

הפעם נחליט די! מספיק! לא עוד נושיט צווארינו לשחיטה,

כל יד אשר תורם נגדנו תקטע בעודה נטויה,

לא עוד ניתן לדומיה לצו וח, נצווח אנחנו במקומה,

נרים קול צעקה כזאת אשר תרעיד אפילו שרפי מעלה.

10

נכון שגם הדומייה מרעישה, נכון שזרימת דמעות תפלח הדממה,

אך את השיטה הזאת כבר ניסינו, ואיש לא התרשם ממנה,

לכן אחי שמעו בקולי, הפעם לא נעמוד מנגד בדומיה,

הפעם ניקח את גורלנו בידינו, ולא נובל כצאן לטבחה.

לכן, לא עוד הסו כפי שאמרו פרנסינו בגולה,

אדרבא, הרימו קולותיכם בזעקה אדירה,

נתלכד נא יחד מאחורי המדינה הקטנה,

המדינה בת הארבעים הנלחמת למענינו בגבורה.

ובכן חסל סדר שואה, חסל סדר שתיקה,

נרים ראשינו בגאון, ואפילו כאן בגולה,

כי מאחורינו עומ דת מדינה, גם אם היא מאוד צעירה,

ומאחוריה ד' צבאות עם כל גדודי מעלה.

11

https://www.easyflip4u.com/easyflip-holocaust-stories easyflip4u.com הפורמט הדיגיטלי שלי.

Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online