סיפור חיים - סיפורה של ליזה אוברשטיין

¼¸¸¶ ǴøÀ »È ³Ç´Ã¸À ¾¸¸·ÈÇ°´¯ ³µ¸»

¸¿´Ç¸Á °¸É¿ ¸»· ³°Éº´ ³°¸ÈƳ

¶´ºÈ» ¯» ¼»´Á»´ Ç´ºµ» ¼Èȸ ¼²¯ »º»

É´¯´Ç ³¿¿ÁÇ É¸¸Ç¸Á ¼Á ²¶¸ ³¿¿ÁÇ Æ¸É´´³ ¶Çµ¯³ ¾Á½» ³É´½Á³ ¸»´Å¸¿ »È ¼³¸¸¶ ¸Ç´Ã¸À´ ¼¸¸È¸¯³ ¼³¸É´¿´Çº¸µ ²´Á¸É° °Ç ¹ÇÁ ¼¸¯°³ É´Ç´²³ ¾Á½»´ ¼½ÅÁ ¾Á½» ³¿¿ÁÇ ¸°È´É ³¯´È³ ÉÈÈ» ɸÇÀ´½³ ´¿É°´¶ ¼³ ³¯´È³ ¸»´Å¸¿ »È ¾´Çº¸µ³ Ç´½¸È´ ²´Á¸É³ ´ºµ ¯»´ ¸Å¯¿³ ÇǴų ¸ Á ´¶°·¿´ ´±Ç³¿È ³¯´È³ É´¿°Ç´Æ ¾´¸»¸½ ´Åǯ° ¸²´³¸³ ¼Á³ ɽ´ÆÉ É¯ É´¯Ç» ¯Å¸È É´Ç´²» ¼¸Çº´µ ÇÃÀ» ¹È½³ ·Æ¸´Çà ¯´³ ³µ ²´Á¸É ·Æ¸´Çà ´°´ ³¿¿ÁÇ É¸¸Ç¸Á° ¼¸¸ÉÇ°¶ ¼¸É´Ç¸È» ±¯³ ɽµ´¸° É¿È° Ç´¯» ǸÁ³ ¸°È´É ³¯´È ¸»´Å¸¿ º »È ¼¸¸¶ ¸Ç´Ã¸À ¼°´Ç ³¿¿ÁÇ ¸°È´É É´°²¿É½´ ¼¸°²¿É½ ÉÅ´°Æ ¸ Á ÁÅ´°½ ·Æ¸´Çó ³µ °´È¶ ¼µ¸½» ¼Åǽ´ ¼¿½µ½ É´°Ç ´È¸²Æ³´ ´½ÉÇ¿È É´²´É ¼É¸¿Á¿È »Á É´¶ÃȽ³ ¸¿°´ ¼¸ÇƸ³ ³¯´È³ ¸»´Å¸¿ »º» ³²´É ɴǽ» ³¯´È³ ÉôÆɽ ¼¸¸È¸¯³ ¼º¸Ç´Ã¸À ɯ ²ÁÉ» ´¿¸É´¸¿Ã» ¹º° É´º´Çº³ É´»Æ ¯»³ É´¸´´¶³´ ¼¸ÈƳ É´¿´Çº¸µ³ ³°Ç³ ³ÁÆȳ³´ Ľ¯½³ »Á ¸É´º¸¯³ É´°²¿É½³ É´´Å» ³²´É ɴǸÀ½° ³ÁÅ´°È Ȳ´Æ ɺ¯»½ ¼²´Á¸É°´ ¼¸Ç´Ã¸À» ³°ÈƳ° ³°Ç ɴȸ±Ç°´

ɸ¸Ç¸Á »È ³¶´´Ç³ ±¯° ÉDZ´°½³ ³¸¸À´»º´¯³ ɶ´´Ç» ³Æ»¶½» ³²´É ³µ °´È¶ ¼µ¸½° ³»´Áó ´ɸȴ ³º¸½É³ »Á ³¿¿ÁÇ

»´³¸¿³´ ¾´±Ç¯³ ³½µ´¸³ »Á ³¿¿ÁÇ Æ¸É´´³ ¶Çµ¯³ ¾Á½» ³É´½Á» ³²´É ·Æ¸´Çó »È

¸»È ¸»·¸±¸²³ ·½Ç´Ã³ Çɯ³ »Á° ¸ÆÀ¿¸·´´Æ ¸À´¸» ɲ¶´¸½ ³²´É´ ¸»´Å¸¿ »È ¼³¸Ç´Ã¸À ²´Á¸É» ²¶´¸½³ ·¿Ç·¿¸¯³ Çɯ ɽƳ »Á Çɯ° °´»¸È³´ ɸ»·¸±¸²³ ³º¸ÇÁ³ É´²´°Á »º Á´Å¸° »Á´ ³¯´È³ ³¯»½ É´°²¿É³°

סיפורה של ליזה אוברשטיין מ בויברויסק שב רוסיה הלבנה

סיפורה של ליזה ) ליזבטה ( אוברשטיין הוא סיפורו של נתיב בריחה ממוראות , המלחמה שעברו ילדה קטנה ואמה . אמה הנציחה את הסיפור בספר שכתבה ברוסית וטרם תורגם לעברית " . סיפור המלחמה שלי הוא סיפור בריחה אחת גדולה " , היא . אומרת

, שורה לבית חבקינה ( ויודל לאוקומוביץ '

) אלישבע

1932 , בת יחידה -בע לשֶ

ליזה נולדה בשנת

סק שברוסיה הלבנה , עיר במחוז מוהילב , שם נולדה גם אמה .

ירו ובבב

סבא מת כנראה

" אבא נולד בעיירה גרדוק שבבלרוס , לסימה לאוקומוביץ ', והיו לו 6 ". אחים כשהייתי קטנה מאד " , היא א ומרת ," כי אני לא זוכרת אותו כלל , גם לא את שמו ". ליזה זוכרת את סבתא שלה מצד אמה , נחמה - ריבה חבקינה . ציון -בן , סבה וליזה זוכרת שבהלווייתו צפו מאות אנשים שטיפסו על עצים כדי לראותה .

, חבקין היה רב גדול

ביותר בבית הספר ה יסודי והמשיכה להצטיין

טובה ה תלמידה

הייתה ה

1913 .

נולדה ב -

אמא "

היא

בלימודיה ב גם בית הספר ה , רוסי ה תיכון

והשלטונות , שאיתרו תלמידים טובים , לקחו אותה עם

אחרים לטיולים בלנינגרד .

י אמא ה יתה בת 18 כשנישאה ל , אבא שהיה מבוגר ממנה בהרבה . אבא עבד בתעשיית העצים של האזור שבו התגוררנו ." ב 1934 נרצח בלנינגרד סרגיי קי , רוב מזכיר המפלגה הקומוניסטית הפופולארי , וההשערה , פה התקֵ עד היום , הייתה שסטלין עמד מאחורי רצח זה . התחילו לאסור את כל מי ש נחשד באי נאמנות למפלגה , ובמאסרים ההמוניים האלה לקחו גם את אב יה של ליזה .

ליזה בת 4 , עם אמה

" מזל שלקחו ב בעוד ש שנים שלאחר מכן כבר הוציאו להורג את אלה שנחשדו באי נאמנות למפלגה . האשימו את אבא שהיה בקבוצה שעמדה מאחורי רצח קירוב , למרות שבאותה עת הוא שהה בכלל עיר ב .סקי בוברו בשנותיו בכלא אימא כתבה לשלטונות לעתים קרובות והעידה שלא היה כלל במקום הרצח , אך ללא ". הועיל כי , אותו אז הוא קיבל 'רק' 5 ושנ

ת מאסר

1

מאוחר יותר התברר שאיש לא קרא את מכתביה ," וזה היה המזל הגדול שלנו , כי אילו קראו – היו אוסרים גם אותה , ואותי היו שולחים לבית יתומים , בלי שום הסבר . היה פחד גדול , אנשים פחדו לדבר עם חבריהם או אפילו עם בני משפחותיהם . סטלין והמפלגה ו השליט פחד נורא על ".להכ

והוא קיבל מכתב מהשלטונות שזיכה אותו מכל אשמה .

בשנת 1957 בוטל הא אבא ם נגד ושי

הכש מלחמה פרצה ליזה הייתה בת תשע . " סיימתי רק כיתה א ' כי ברוסיה התחילו ללמוד בגיל . שמונה ביוני 1941 , ביום ראשון , יום החופש השבועי שלי מבית הספר , הלכתי עם אמא לשוק , ושמענו ברדיו ש התחילה מלחמה . כבר אבל בספטמבר 1939 ידענו שגרמניה פלשה לפולין , מפני שגבול רוסיה הלבנה היה לא רחוק מפולין , ופולנים רבים החלו לברוח אל תוך רוסיה וסיפרו מה ". קורה

אנ י יהודיה , אולי בגלל ש סבתא נחמה - ריבה

בבית לא היו שום חיים יהודיים " י ש עת אבל יד

דתית . מאד יש לי זיכרון ילדות אחד של ביקור חד פעמי -

, מפורסם

, חבקינה אשת הרב ה

הייתה

גם אני זוכרת שלקראת פסח סבתא נהגה להוציא את מערכת הכלים השמורה לחג .

. כנסת

בבית

אבל אני לא זוכרת חגים אחרים ".

ליזה בילתה הרבה אצל סבתה , מפני ש האב היה בכלא ו אמה עבדה לפרנסתן " . אמא עבדה בחברת הח שמל בכל מיני תפקידים ."

ב זיכרונה של לי ז ה הילדה השתמר זיכרון ילדות נוסף :

" אני זוכרת שעמדנו בתור ארוך מאד לחלוקת לחם , ואני חשבתי לעצמי :' כמה טוב שגרמנים תחילו ה עכשיו כי , מלחמה עכשיו לא היהודים יהיו רעים , אלא הגרמנים .' עד היום אני זוכרת את המחשבה הזאת . ועוד זיכרון ילדות אני : בחצר ה יב ת עם השכנה וילדי ה שהיו שכנה ה, בגילי ל Í מניחה את שמיכות הפּוּ ואו רור ב חלקת ה , דשא ובכל פעם שחלפו מטוסים מעלינו מיהרנו , , הילדים להתחבא מתחת לשמיכות ".

להגיע 25 מפציצים ושעל

ליזה זוכרת שיום אחד אמרו ברדיו

שעומדים

לברוח ליער . ות

כולם

ו אז החלה הבריחה של ליזה ואמה , שנמשכה עד סוף המלחמה " . היה שם יער עבות עם עצים ל ששימשו תעשיית נייר . לקחו את כולנו במשאיות . ליער לקחו מזוודות עם בגדים

אנשי העיר

. שלהם אבל כעבור זמן מה המשכנו ללכת , בלי המזוודות ובלי

לקחו אתם את הפרות

והכפר ים י

. הפרות בימים היה ח ם ובלילות קר ".

ליזה נזכרת בתמונה שגורמת לה לדמוע " : היה לי קר , ומישהו שעבד עם אמא במפעל נתן לי מעיל . של ילד לא היה אוכל ו הייתי רעבה . מאד הכנסתי יד לכיס י והי , המעיל תה שם עוג !יהי אכלתי . אותה בבוקר האנשים לקחו את המעיל בחזרה ול בי נפל בקרבי . אכלתי עוג י יה של , אחר והוא

ילד

עד היום יש לי הרגשה רעה כשאני נזכרת בזה ". ליזה מוחה דמעה , ולא

יחפש אותה ו גם הוא .עבר

בפעם האחרונה במהלך הראיון .

2

המסע הארוך רק החל " . היו שם המון יהודים ומצאנו שם גם את סבתא ו את שתי אחיותיה של אימא בל , ומה וקריינה ובנה של קריינה , - מישה . מיכאל - הלכנו כ 60 מ ו "ק הגענו לעיר ר ) וב'צאגא (. בלרוס

שוב הייתה תמונה שאני לא יכולה

וב 'צאגארב

, אוכל

, תנור חם

: לשכוח נכנסנו לבית כלשהו , נקי ,

ובבית לא היה איש . ו נ נכנס , ואני ועוד . אנשים הייתה תחושה איומה . איפה האנשים ? מיהרנ ו לאכול את האוכל והתחממנו קצת , ואז שמענו ב ה רכבת ה רדיו ש אחרונה תצא עוד מעט מר , וב'צאגא לא ברור לאן שו , לא תהיה רכבת עוד זמן רב . כנראה ידעו שהגרמנים מתקרבים . מיהרנו לאכול ורצנו לרכבת . זאת הייתה רכבת משא עם קרונות בקר . לא היה ו לשבת עמדנו צפופים כל הדר . ך היינו חודשיים בדרכים . לא ידענו לאן פנינו מועדות . מדי פעם הורידו אותנו בתחנות שונות ובנו את המשך . המסילה אני זוכרת ש בתחנות מסוימות נתנו לנו דלי עם מים רותחים ושהיינו רעבים מאד ". מדי פעם ליזה הילדה שמה לב לכך שמספר האנשים מ ת דלדל והולך " . בתוך הרכבת פתאום נהיה יותר מקום . אני לא יודעת לאן הלכו , אנשים ה איפה נעלמו . . אולי מתו אני זוכרת דבר אחד . אמא ,שלי של חברה בת יחידה ש, הייתה אתנו כל הזמן , נפטרה . הורידו אותה מהרכבת וכעבור זמן קצר ראינו שגופתה נעלמה ." כעבור חודשים אחדים הגיעה הרכבת לאוזבקיסטן .” באחת התחנות בדר ך אִפשרו לנו להתקלח , כל הבגדים שלנו נלקחו לניקוי מהכינים וקבלנו אותם בחזרה נקיים ." ליזה זוכרת היטב את המקום ." ילדות קשָ ה עושה זיכרון טוב , " היא מסבירה בחיוך ." הביאו כפרל אותנו והצטערנו שלא הגענו לעיר , כי בעיר יש מקומות עבודה . אבל לאיש מאתנו לא היה כסף לנסוע לשום מקום . התושבים המקומיים האוזבקים ) המוסלמים ( קיבלו אותנו בסבר פנים יפות והכניסו כמה משפחות מב סק י ברו ו לבתיהם . כעבור ימים אחדים אמרו שלוקחים את הגברים המקומיים למלחמה והביאו עוד כמה עשרות משפחות יהודיות לכפר הזה ." , ריקות נתנו להם קש כמצע לשכב עליו וסמרטוטים להתכסות בהם " . אמא הלכה לעבודה בשדה . לא היה מה לאכול ו התחיל רעב גדול . מדי פעם נתנו לנו לאכול אספסת של פרות . מי שעבד בשדה קיבל לעתים . תוצרת אמא קיבלה לפעמים חיטה ש אנחנו טחנו לקמח , עם מים כמו דבק ואת זה שתינ .ו זה היה האוכל שלנו . , פנימה , סבתא , אמא שתי אחיותיה של אמא , - מישה המקומיים שיכנו את המשפחות באורוות

מיכאל

אחרת

מקום

סוסים

ערבבנו

שאותן חיממנו על התנור

, הקליפות

עשו קמח ב אבני ריחיים , נתנו לנו את פסולת

גם

הכפריים

ואחר כך לעסנו אותן למיץ וירקנו אותן ."

'. תכריכים זה על רק

רבים מתו " . אחרונה נפטרה סבתא שלי , שכל הזמן בכתה ' למה לא

לקחתי

אבל כשהיא נפטרה אמא הלכה למשרד

היה חבל לה , שלא תיקבר קבורה יהודי .ת

המקומי

וביקשה שיקברו אותה כמו יהודיה . והאוזבקים המוסלמים הסכימו לפעול לפי בקשותיה של . אמא היה חורף וקר ואני זוכרת ש אחת מחברותיה של אמא תמיד אמרה בלילה , אחרי העבודה , ' מתי שרים צוענים ? כשהם רעבים . ' וזה היה מרגש מאד לשמוע א ותה שרה במצב הנורא הזה שבו היינו , והאוזבקים עמדו בחלונות והקשיבו .

3

אחר כך אמא אמרה לחברה שלה שכולנו נמות שם ושצריך לעזוב את המקום . אני לא יודעת מאיפה לקחו כסף . אבל נסענו הלאה . יר שהכ קצין במשטרה , רשם אותנו כתושבי העיר , כדי שנוכל לקבל עבודה . אמא התחילה לעבוד בהנהלת חשבונות במחסני נפט , ואחיותיה דודות ה, , שלי בלומה וקריינה , הלכו לעבוד בבית חרושת יי לטוו ת חוטים מצמר גפן . אמא פגשה , מישהו שם שנסע לשם קודם לכן לחפש עבודה , ומישהו אחר ,

.אד ללב 'ג הגענו ל

נו על הרצפה . הייתי כבר בת 12 . ואז חליתי בטיפוס

שכרנו מחסן עם רצפת עפר אצל אוזבקים שַ ויָ

אמא עזבה את העבודה וטיפלה בי היא .

. מלריה ב בטן ו ה

פחדה להביא אותי לבית חולים והחזיק

ה תה

אותי בבית ה. דודות מכרו את מנת הלחם היומית שלהן כדי לקנות פירות בשבילי , בעיקר מיץ רימונים , . יקר שהיה מנהל העבודה של אמא נתן ל קצת נפט למכור למציתים לסיגר , יות ובכסף

ה

קנתה לי פירות . היא עשתה מאמץ עילאי כדי

הזה

. שאחלים

פיזרו סביבי אבנים מחוממות , כדי לשמור על חום גופי י שנה ואחר כך לא יכולתי לעמוד על הרגליים כי לא היה

כשהתאוששתי קצת שמו אותי , ריצה במְ ולקחו אותי לבית חולים . צ לה ח ו הייתי ח

לעבוד כ קופאית ראשית , ובכל יום לקחה כסף מהקופה ורשמה מה קנ

לי כוח . אמא

חזרה

בכסף הזה . הכל היה בשבילי . כשהבראתי היא הלכה למנהל החש ב ונות הראשי , כמה דיווחה לקחה וביקשה להחזיר . היא אמרה לו :' אני מוכנה ללכת לכלא אבל בתי נשארה בחיים .' אבל הוא היה איש טוב ופטר אותה בלא כלום . אמא ידעה ל חבב עליה אנשים . היה לנו מזל עם אנשים טובים ואנשים אהבו את אמא ותמיד עזרו . הייתה שם מסעדה שנתנו בה אוכל לחיילים פעם ביום . בערב הייתי באה ומקבלת את השאריות לקחת הביתה זה . הציל אותנ ו . מהרעב קודם גרנו כאמור אצל אוזבקים , ואחר כך אמא פגשה את החברה ששרה , שעבדה באותה עת בניקיון בבית ספר ו , עברנו להתגורר באחת הכיתות , אימא ואני ושתי יקר , דודות ה ינה ובלומה , דודה השל נהוב , קריינה - מישה . מיכאל הלכה מדי פעם לגנוב שם . סלק פעם אחת נתפסה אבל שוחררה ליום אחד והורו לה לחזור להישפט למחרת , ואימא יעצה לה לברוח למקום אחר , שבו היו מכרות פחם ועבדו בו אסירים . היא ידעה שלא יחפשו את אחותה ,שם בין האסירים . העובדים שם קיבלו תלושי מזון לכמות גדולה של לחם אב . ל פעם בשוק מישהו גנב לה את התלוש והיא ישבה בצד ובכתה . חברה ללימודים של אמא ראתה אותה , אותה אל ביתה והאכילה אותה . בעלה של אותה אשה ניהל מסעדות ו הכניס את הדודה קריינה לעבודה גרנו ליד שדה של סלק לבן שממנו עושים את ה יינה קר דודה ה. סוכר לא זוכרת כמה זמן היינו בעיר . אולי שנתיים . הייתי ילדה ולא ידעתי לחשֵ זמנים .

ב

אספה

. משם

ומדי פעם היא הביאה לנו

אוכל

במטבח

בשלב כלשהו , בשנת 1944 ככל הנראה ,

אימא עבדה

. טןס

הלאה לקוכנינגר בקירגיז שד א

המשכנו

גם שם בהנהלת חשבונות ו היה לנו אוכל . אני חזרתי ללמוד בבית ספר .

4

לעיר שלנו , בוברויסק . הייתי כבר בת 15 וחזרתי ללימודים .

המלחמה הסתיימה ו -ב 1947 נו חזר

ליזה בת 15 , עם חזרתה ללימודים

- חיים מנחם ונישאה לו , וממנו יש לי אחות -

, ה השני

עוד לפני כן אמא פגשה את מי שיהיה בעל

, מאבי שהשתחרר מהכלא ב - 1945

למחצה , ישראל .

,שנה אלה ברעם - ואח ,

, למחצה צעירה ב - 15

- שני אחים למחצה , ליאוניד וישראל .

ו שנישא שוב , נולדו ל י

א מא נסעה עם בעלה לעיר אחרת . היא כתבה לי משם שלא כדאי לבוא , כי אין שם יהודים . אמרתי ש אני לא צריכה הרבה , מספיק לי אחד , " היא מחייכת , " ומצאתי ,". הזה אחד את ה היא אומרת . בחיוך

, ( מימין בת 18 , בלימודי הנהלת חשבונות

) ליזה

. אורשה

לעבוד בהנהלת חשבונות בעיר

עם סיום הלימודים נשלח

ה ליזה

5

, מימין למעלה ( עם הדודות וילדיהן , לאחר המלחמה

) ליזה

אוברשטיין ש , היה טכנאי מקררים , ונולדו להם שלושה

זחסטן ( ליקאסָ ) סווילי ל

ל יזה נישאה בק

גם שם עבדתי בהנהלת חשבונות ."

סק ו י לבוברו

ו אורה נו חזר" . בוריס

ילדים יל-נהטל סוו , נינה :

ליזה עם בתה הגכורה נינה ,

ליזה עם בע לה ושלושת הילדים שנים רבות השתייכה ליזה אוברשטיין לקבוצה הגדולה של מסורבי עליה .

סלביק

6

" על ישראל ידעתי הרבה מאד . ה בזמן מלחמה פגשנו הרבה יהודים פולנים שהיו באים לאימא , שלי משחקים קלפים ומדברים פוליטיקה ועל ישראל ושמעתי הכל . שמעתי על פלשתינה ואיך היהודים חיי . ם שם אז מגיל 13 ידעתי שיש באמת משהו ש בעצם היה לי בלב כל הזמן ". אני הייתי נשואה עם בת , ולכן לא נתנו לי לצאת אִ . פשרו לי רק לצאת לבקר את אמא כשהייתה בפולין . הגעתי , ה לוורש נכנסתי לשגרירות ישראל עם בתי , עמדתי בצד ובכיתי . כל כך רציתי לנסוע לישראל . אבל בגלל בעלי ובתי לא נתנו לי . כל שנה אמא שלחה בקשה לשלטונות הרוסים וכל שנה הגשתי גם אני בקשה ו בכל שנה . סורבתי אמא גם כתבה הרבה מכתבים לאבא אבן , שהיה אז שגריר ישראל . ם"באו כך במשך חמש עשרה שנים . 15 שנה שאלו אות י שם איך אמא הסתדרה בישראל . לא הייתי צריכה לספר הרבה , רק להראות את התמונות שלה , . שם ופה בתמונות משם היא נראתה עצובה ו , מכונסת בתמונות מישראל נראתה שמחה ו . קורנת של ליזה נסעה -ב 1957 מקזחסטן לפולין ומשם לישראל אבל ".

האמ ה

ואמרו שאני רשאית להגיש בקשה מחודשת . שילמתי

אחרי 15 שנה הזמינו אותי למשרד הגירה ה

ל שוחד , וזה היה אז הרבה מאד כסף . אבל אני הייתי מוכנה לתת כל את

קרוב לאלפיים רוב

כל שלושת הילדים שלי

. הנשמה בתי הגדולה אמרה לי ש אם לא ניסע לישראל . י סלח ל תלא היא

גדלו ע ל השאיפה לעלות לארץ ."

הגיע יום כיפור , שהוא יום עבודה רגיל ברוסיה ." אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת . לעבוד שאני לא מרגישה טוב והלכתי . הלכתי לבית הכנסת היחיד שהיה . ופתאום א נ י רואה את בתי , נינה שהייתה אז בכיתה י .ב" גם היא עזבה את הלימודים ו הגיעה לבית הכנסת . היא אמרה לי שהיא לא יכולה היום ללמוד . ישבנו בעזרת הנשים . עמדה א שה י עם קופסת קרטון ואספה כסף . יום כיפור ? סבתא שלי אמרה שבשבת אסור שיהיה כסף בכיס , אז ביום כיפור ?' והאישה אמרה :' מתי באים יהודים לבית הכנסת ? רק בחגים . ' אמרתי לנינה :' קחי את הכסף שיש ,לך שימי בקופסה , אולי אלוהים ישמע שאנחנו רוצים לה גיע לישראל . ב': שאלתי

אמרתי

ביציאה

בדיוק ביום כיפור שלאחר מכן היינו כבר בו , וינה בדרך לארץ ."

אבל המכשולים טרם הוסרו " . הילדים ואני קבלנו אישור יציאה ו , צריך היה אישור מאמא של והיא סירבה לחתום . שילמנו עוד שוחד , סיפרנו לאמו של בעלי שאנחנו נוסעים לריגה , אביו ניסה להתנגד ולעכב את יציאתנו , אבל בסופו של דבר הגיע היום המיוחל ." הילד ים היו 17 ,

בעלי

אז בני

11 -ו 8 .

חודש בארץ התחילה ליזה אוברשטיין לעבוד בהנהלת חשבונות בקו - אופ הרצליה , שם עבדה במשך 20 , אגב , מהא. שנה עבדה בהנהלת חשבונות באופרה הישראלית .

כעבור

לבקר במחוזות ילדותה עם ילדי , ה אחרי שאיבדה במהלך המלחמה חמישה בני

לפני שנתיים חזר

. שפחה מ

7

כל המשפחה , בחתונתו של הבן הצעיר , בוריס

לליזה 6 נכדים , יובל : , עומר ליה ומתאו . היא שומרת קשר עם ילדיה של דודותיה , בלומה וקריינה , המתגוררים כולם בארץ : פאולינה , - מישה , מיכאל פאבל ונינה . הייתי מאלה שברחו מהמלחמה ." גם היום היא מנסה להמעיט מכובד הסיפור והקשיים שחוותה כילדה ואינה בטוחה שהיא זכאית להיקרא ניצולת שואה , על אף סיפור . שלה התלאות " לא סיפרתי אף פעם , גם לא לילדים . רק אחרי ש סיפרתי ל ' יד ושם ' סיפרתי קצת , והיום כשמזמינים אותי לדבר , כל הנכדים באים לשמוע . ליזה אוברשטיין , צעירה פעילה בת 85 , מתנדבת בגן ילדים בשכונת מגוריה , משתתפת זו השנה הרביעית בקורס צילום , תומכת בקשישה מוגבלת המרותקת לביתה , ומרבה לארח את כל בני משפחתה הרבים . זה ש נים אחדות היא משתתפת בפרויקט " זיכרון בסלון ." , ענבל , אסתי , אמיר איל ועמית -ו, 6 נינים , עדי , נדב , גל: שנים רבות לי זה לא סיפרה את סיפורה . תמיד אמרה ," לא הייתי בגטו ולא , מחנות ב

רוצה לומר לסיכום ?" שיהיה שלום , שיהיה שלום במדינה שלנו , ובעיקר - שילדים לא

הייתה מה

יהיו רעבים . שאף אחד לא יעבור את מה שאני עברתי . " ושוב היא מוחה דמעה .

8

KWWS ZZZ HDV\ÀLS FR LO HDV\ÀLS KRORFDXVW VWRULHV KWPO