סיפור חיים - סיפורה של ליזה אוברשטיין

¼¸¸¶ ǴøÀ »È ³Ç´Ã¸À ¾¸¸·ÈÇ°´¯ ³µ¸»

¸¿´Ç¸Á °¸É¿ ¸»· ³°Éº´ ³°¸ÈƳ

¶´ºÈ» ¯» ¼»´Á»´ Ç´ºµ» ¼Èȸ ¼²¯ »º»

É´¯´Ç ³¿¿ÁÇ É¸¸Ç¸Á ¼Á ²¶¸ ³¿¿ÁÇ Æ¸É´´³ ¶Çµ¯³ ¾Á½» ³É´½Á³ ¸»´Å¸¿ »È ¼³¸¸¶ ¸Ç´Ã¸À´ ¼¸¸È¸¯³ ¼³¸É´¿´Çº¸µ ²´Á¸É° °Ç ¹ÇÁ ¼¸¯°³ É´Ç´²³ ¾Á½»´ ¼½ÅÁ ¾Á½» ³¿¿ÁÇ ¸°È´É ³¯´È³ ÉÈÈ» ɸÇÀ´½³ ´¿É°´¶ ¼³ ³¯´È³ ¸»´Å¸¿ »È ¾´Çº¸µ³ Ç´½¸È´ ²´Á¸É³ ´ºµ ¯»´ ¸Å¯¿³ ÇǴų ¸ Á ´¶°·¿´ ´±Ç³¿È ³¯´È³ É´¿°Ç´Æ ¾´¸»¸½ ´Åǯ° ¸²´³¸³ ¼Á³ ɽ´ÆÉ É¯ É´¯Ç» ¯Å¸È É´Ç´²» ¼¸Çº´µ ÇÃÀ» ¹È½³ ·Æ¸´Çà ¯´³ ³µ ²´Á¸É ·Æ¸´Çà ´°´ ³¿¿ÁÇ É¸¸Ç¸Á° ¼¸¸ÉÇ°¶ ¼¸É´Ç¸È» ±¯³ ɽµ´¸° É¿È° Ç´¯» ǸÁ³ ¸°È´É ³¯´È ¸»´Å¸¿ º »È ¼¸¸¶ ¸Ç´Ã¸À ¼°´Ç ³¿¿ÁÇ ¸°È´É É´°²¿É½´ ¼¸°²¿É½ ÉÅ´°Æ ¸ Á ÁÅ´°½ ·Æ¸´Çó ³µ °´È¶ ¼µ¸½» ¼Åǽ´ ¼¿½µ½ É´°Ç ´È¸²Æ³´ ´½ÉÇ¿È É´²´É ¼É¸¿Á¿È »Á É´¶ÃȽ³ ¸¿°´ ¼¸ÇƸ³ ³¯´È³ ¸»´Å¸¿ »º» ³²´É ɴǽ» ³¯´È³ ÉôÆɽ ¼¸¸È¸¯³ ¼º¸Ç´Ã¸À ɯ ²ÁÉ» ´¿¸É´¸¿Ã» ¹º° É´º´Çº³ É´»Æ ¯»³ É´¸´´¶³´ ¼¸ÈƳ É´¿´Çº¸µ³ ³°Ç³ ³ÁÆȳ³´ Ľ¯½³ »Á ¸É´º¸¯³ É´°²¿É½³ É´´Å» ³²´É ɴǸÀ½° ³ÁÅ´°È Ȳ´Æ ɺ¯»½ ¼²´Á¸É°´ ¼¸Ç´Ã¸À» ³°ÈƳ° ³°Ç ɴȸ±Ç°´

ɸ¸Ç¸Á »È ³¶´´Ç³ ±¯° ÉDZ´°½³ ³¸¸À´»º´¯³ ɶ´´Ç» ³Æ»¶½» ³²´É ³µ °´È¶ ¼µ¸½° ³»´Áó ´ɸȴ ³º¸½É³ »Á ³¿¿ÁÇ

»´³¸¿³´ ¾´±Ç¯³ ³½µ´¸³ »Á ³¿¿ÁÇ Æ¸É´´³ ¶Çµ¯³ ¾Á½» ³É´½Á» ³²´É ·Æ¸´Çó »È

¸»È ¸»·¸±¸²³ ·½Ç´Ã³ Çɯ³ »Á° ¸ÆÀ¿¸·´´Æ ¸À´¸» ɲ¶´¸½ ³²´É´ ¸»´Å¸¿ »È ¼³¸Ç´Ã¸À ²´Á¸É» ²¶´¸½³ ·¿Ç·¿¸¯³ Çɯ ɽƳ »Á Çɯ° °´»¸È³´ ɸ»·¸±¸²³ ³º¸ÇÁ³ É´²´°Á »º Á´Å¸° »Á´ ³¯´È³ ³¯»½ É´°²¿É³°

סיפורה של ליזה אוברשטיין מ בויברויסק שב רוסיה הלבנה

סיפורה של ליזה ) ליזבטה ( אוברשטיין הוא סיפורו של נתיב בריחה ממוראות , המלחמה שעברו ילדה קטנה ואמה . אמה הנציחה את הסיפור בספר שכתבה ברוסית וטרם תורגם לעברית " . סיפור המלחמה שלי הוא סיפור בריחה אחת גדולה " , היא . אומרת

, שורה לבית חבקינה ( ויודל לאוקומוביץ '

) אלישבע

1932 , בת יחידה -בע לשֶ

ליזה נולדה בשנת

סק שברוסיה הלבנה , עיר במחוז מוהילב , שם נולדה גם אמה .

ירו ובבב

סבא מת כנראה

" אבא נולד בעיירה גרדוק שבבלרוס , לסימה לאוקומוביץ ', והיו לו 6 ". אחים כשהייתי קטנה מאד " , היא א ומרת ," כי אני לא זוכרת אותו כלל , גם לא את שמו ". ליזה זוכרת את סבתא שלה מצד אמה , נחמה - ריבה חבקינה . ציון -בן , סבה וליזה זוכרת שבהלווייתו צפו מאות אנשים שטיפסו על עצים כדי לראותה .

, חבקין היה רב גדול

ביותר בבית הספר ה יסודי והמשיכה להצטיין

טובה ה תלמידה

הייתה ה

1913 .

נולדה ב -

אמא "

היא

בלימודיה ב גם בית הספר ה , רוסי ה תיכון

והשלטונות , שאיתרו תלמידים טובים , לקחו אותה עם

אחרים לטיולים בלנינגרד .

י אמא ה יתה בת 18 כשנישאה ל , אבא שהיה מבוגר ממנה בהרבה . אבא עבד בתעשיית העצים של האזור שבו התגוררנו ." ב 1934 נרצח בלנינגרד סרגיי קי , רוב מזכיר המפלגה הקומוניסטית הפופולארי , וההשערה , פה התקֵ עד היום , הייתה שסטלין עמד מאחורי רצח זה . התחילו לאסור את כל מי ש נחשד באי נאמנות למפלגה , ובמאסרים ההמוניים האלה לקחו גם את אב יה של ליזה .

ליזה בת 4 , עם אמה

" מזל שלקחו ב בעוד ש שנים שלאחר מכן כבר הוציאו להורג את אלה שנחשדו באי נאמנות למפלגה . האשימו את אבא שהיה בקבוצה שעמדה מאחורי רצח קירוב , למרות שבאותה עת הוא שהה בכלל עיר ב .סקי בוברו בשנותיו בכלא אימא כתבה לשלטונות לעתים קרובות והעידה שלא היה כלל במקום הרצח , אך ללא ". הועיל כי , אותו אז הוא קיבל 'רק' 5 ושנ

ת מאסר

1

מאוחר יותר התברר שאיש לא קרא את מכתביה ," וזה היה המזל הגדול שלנו , כי אילו קראו – היו אוסרים גם אותה , ואותי היו שולחים לבית יתומים , בלי שום הסבר . היה פחד גדול , אנשים פחדו לדבר עם חבריהם או אפילו עם בני משפחותיהם . סטלין והמפלגה ו השליט פחד נורא על ".להכ

והוא קיבל מכתב מהשלטונות שזיכה אותו מכל אשמה .

בשנת 1957 בוטל הא אבא ם נגד ושי

הכש מלחמה פרצה ליזה הייתה בת תשע . " סיימתי רק כיתה א ' כי ברוסיה התחילו ללמוד בגיל . שמונה ביוני 1941 , ביום ראשון , יום החופש השבועי שלי מבית הספר , הלכתי עם אמא לשוק , ושמענו ברדיו ש התחילה מלחמה . כבר אבל בספטמבר 1939 ידענו שגרמניה פלשה לפולין , מפני שגבול רוסיה הלבנה היה לא רחוק מפולין , ופולנים רבים החלו לברוח אל תוך רוסיה וסיפרו מה ". קורה

אנ י יהודיה , אולי בגלל ש סבתא נחמה - ריבה

בבית לא היו שום חיים יהודיים " י ש עת אבל יד

דתית . מאד יש לי זיכרון ילדות אחד של ביקור חד פעמי -

, מפורסם

, חבקינה אשת הרב ה

הייתה

גם אני זוכרת שלקראת פסח סבתא נהגה להוציא את מערכת הכלים השמורה לחג .

. כנסת

בבית

אבל אני לא זוכרת חגים אחרים ".

ליזה בילתה הרבה אצל סבתה , מפני ש האב היה בכלא ו אמה עבדה לפרנסתן " . אמא עבדה בחברת הח שמל בכל מיני תפקידים ."

ב זיכרונה של לי ז ה הילדה השתמר זיכרון ילדות נוסף :

" אני זוכרת שעמדנו בתור ארוך מאד לחלוקת לחם , ואני חשבתי לעצמי :' כמה טוב שגרמנים תחילו ה עכשיו כי , מלחמה עכשיו לא היהודים יהיו רעים , אלא הגרמנים .' עד היום אני זוכרת את המחשבה הזאת . ועוד זיכרון ילדות אני : בחצר ה יב ת עם השכנה וילדי ה שהיו שכנה ה, בגילי ל Í מניחה את שמיכות הפּוּ ואו רור ב חלקת ה , דשא ובכל פעם שחלפו מטוסים מעלינו מיהרנו , , הילדים להתחבא מתחת לשמיכות ".

להגיע 25 מפציצים ושעל

ליזה זוכרת שיום אחד אמרו ברדיו

שעומדים

לברוח ליער . ות

כולם

ו אז החלה הבריחה של ליזה ואמה , שנמשכה עד סוף המלחמה " . היה שם יער עבות עם עצים ל ששימשו תעשיית נייר . לקחו את כולנו במשאיות . ליער לקחו מזוודות עם בגדים

אנשי העיר

. שלהם אבל כעבור זמן מה המשכנו ללכת , בלי המזוודות ובלי

לקחו אתם את הפרות

והכפר ים י

. הפרות בימים היה ח ם ובלילות קר ".

ליזה נזכרת בתמונה שגורמת לה לדמוע " : היה לי קר , ומישהו שעבד עם אמא במפעל נתן לי מעיל . של ילד לא היה אוכל ו הייתי רעבה . מאד הכנסתי יד לכיס י והי , המעיל תה שם עוג !יהי אכלתי . אותה בבוקר האנשים לקחו את המעיל בחזרה ול בי נפל בקרבי . אכלתי עוג י יה של , אחר והוא

ילד

עד היום יש לי הרגשה רעה כשאני נזכרת בזה ". ליזה מוחה דמעה , ולא

יחפש אותה ו גם הוא .עבר

בפעם האחרונה במהלך הראיון .

2

המסע הארוך רק החל " . היו שם המון יהודים ומצאנו שם גם את סבתא ו את שתי אחיותיה של אימא בל , ומה וקריינה ובנה של קריינה , - מישה . מיכאל - הלכנו כ 60 מ ו "ק הגענו לעיר ר ) וב'צאגא (. בלרוס

שוב הייתה תמונה שאני לא יכולה

וב 'צאגארב

, אוכל

, תנור חם

: לשכוח נכנסנו לבית כלשהו , נקי ,

ובבית לא היה איש . ו נ נכנס , ואני ועוד . אנשים הייתה תחושה איומה . איפה האנשים ? מיהרנ ו לאכול את האוכל והתחממנו קצת , ואז שמענו ב ה רכבת ה רדיו ש אחרונה תצא עוד מעט מר , וב'צאגא לא ברור לאן שו , לא תהיה רכבת עוד זמן רב . כנראה ידעו שהגרמנים מתקרבים . מיהרנו לאכול ורצנו לרכבת . זאת הייתה רכבת משא עם קרונות בקר . לא היה ו לשבת עמדנו צפופים כל הדר . ך היינו חודשיים בדרכים . לא ידענו לאן פנינו מועדות . מדי פעם הורידו אותנו בתחנות שונות ובנו את המשך . המסילה אני זוכרת ש בתחנות מסוימות נתנו לנו דלי עם מים רותחים ושהיינו רעבים מאד ". מדי פעם ליזה הילדה שמה לב לכך שמספר האנשים מ ת דלדל והולך " . בתוך הרכבת פתאום נהיה יותר מקום . אני לא יודעת לאן הלכו , אנשים ה איפה נעלמו . . אולי מתו אני זוכרת דבר אחד . אמא ,שלי של חברה בת יחידה ש, הייתה אתנו כל הזמן , נפטרה . הורידו אותה מהרכבת וכעבור זמן קצר ראינו שגופתה נעלמה ." כעבור חודשים אחדים הגיעה הרכבת לאוזבקיסטן .” באחת התחנות בדר ך אִפשרו לנו להתקלח , כל הבגדים שלנו נלקחו לניקוי מהכינים וקבלנו אותם בחזרה נקיים ." ליזה זוכרת היטב את המקום ." ילדות קשָ ה עושה זיכרון טוב , " היא מסבירה בחיוך ." הביאו כפרל אותנו והצטערנו שלא הגענו לעיר , כי בעיר יש מקומות עבודה . אבל לאיש מאתנו לא היה כסף לנסוע לשום מקום . התושבים המקומיים האוזבקים ) המוסלמים ( קיבלו אותנו בסבר פנים יפות והכניסו כמה משפחות מב סק י ברו ו לבתיהם . כעבור ימים אחדים אמרו שלוקחים את הגברים המקומיים למלחמה והביאו עוד כמה עשרות משפחות יהודיות לכפר הזה ." , ריקות נתנו להם קש כמצע לשכב עליו וסמרטוטים להתכסות בהם " . אמא הלכה לעבודה בשדה . לא היה מה לאכול ו התחיל רעב גדול . מדי פעם נתנו לנו לאכול אספסת של פרות . מי שעבד בשדה קיבל לעתים . תוצרת אמא קיבלה לפעמים חיטה ש אנחנו טחנו לקמח , עם מים כמו דבק ואת זה שתינ .ו זה היה האוכל שלנו . , פנימה , סבתא , אמא שתי אחיותיה של אמא , - מישה המקומיים שיכנו את המשפחות באורוות

מיכאל

אחרת

מקום

סוסים

ערבבנו

שאותן חיממנו על התנור

, הקליפות

עשו קמח ב אבני ריחיים , נתנו לנו את פסולת

גם

הכפריים

ואחר כך לעסנו אותן למיץ וירקנו אותן ."

'. תכריכים זה על רק

רבים מתו " . אחרונה נפטרה סבתא שלי , שכל הזמן בכתה ' למה לא

לקחתי

אבל כשהיא נפטרה אמא הלכה למשרד

היה חבל לה , שלא תיקבר קבורה יהודי .ת

המקומי

וביקשה שיקברו אותה כמו יהודיה . והאוזבקים המוסלמים הסכימו לפעול לפי בקשותיה של . אמא היה חורף וקר ואני זוכרת ש אחת מחברותיה של אמא תמיד אמרה בלילה , אחרי העבודה , ' מתי שרים צוענים ? כשהם רעבים . ' וזה היה מרגש מאד לשמוע א ותה שרה במצב הנורא הזה שבו היינו , והאוזבקים עמדו בחלונות והקשיבו .

3

אחר כך אמא אמרה לחברה שלה שכולנו נמות שם ושצריך לעזוב את המקום . אני לא יודעת מאיפה לקחו כסף . אבל נסענו הלאה . יר שהכ קצין במשטרה , רשם אותנו כתושבי העיר , כדי שנוכל לקבל עבודה . אמא התחילה לעבוד בהנהלת חשבונות במחסני נפט , ואחיותיה דודות ה, , שלי בלומה וקריינה , הלכו לעבוד בבית חרושת יי לטוו ת חוטים מצמר גפן . אמא פגשה , מישהו שם שנסע לשם קודם לכן לחפש עבודה , ומישהו אחר ,

.אד ללב 'ג הגענו ל

נו על הרצפה . הייתי כבר בת 12 . ואז חליתי בטיפוס

שכרנו מחסן עם רצפת עפר אצל אוזבקים שַ ויָ

אמא עזבה את העבודה וטיפלה בי היא .

. מלריה ב בטן ו ה

פחדה להביא אותי לבית חולים והחזיק

ה תה

אותי בבית ה. דודות מכרו את מנת הלחם היומית שלהן כדי לקנות פירות בשבילי , בעיקר מיץ רימונים , . יקר שהיה מנהל העבודה של אמא נתן ל קצת נפט למכור למציתים לסיגר , יות ובכסף

ה

קנתה לי פירות . היא עשתה מאמץ עילאי כדי

הזה

. שאחלים

פיזרו סביבי אבנים מחוממות , כדי לשמור על חום גופי י שנה ואחר כך לא יכולתי לעמוד על הרגליים כי לא היה

כשהתאוששתי קצת שמו אותי , ריצה במְ ולקחו אותי לבית חולים . צ לה ח ו הייתי ח

לעבוד כ קופאית ראשית , ובכל יום לקחה כסף מהקופה ורשמה מה קנ

לי כוח . אמא

חזרה

בכסף הזה . הכל היה בשבילי . כשהבראתי היא הלכה למנהל החש ב ונות הראשי , כמה דיווחה לקחה וביקשה להחזיר . היא אמרה לו :' אני מוכנה ללכת לכלא אבל בתי נשארה בחיים .' אבל הוא היה איש טוב ופטר אותה בלא כלום . אמא ידעה ל חבב עליה אנשים . היה לנו מזל עם אנשים טובים ואנשים אהבו את אמא ותמיד עזרו . הייתה שם מסעדה שנתנו בה אוכל לחיילים פעם ביום . בערב הייתי באה ומקבלת את השאריות לקחת הביתה זה . הציל אותנ ו . מהרעב קודם גרנו כאמור אצל אוזבקים , ואחר כך אמא פגשה את החברה ששרה , שעבדה באותה עת בניקיון בבית ספר ו , עברנו להתגורר באחת הכיתות , אימא ואני ושתי יקר , דודות ה ינה ובלומה , דודה השל נהוב , קריינה - מישה . מיכאל הלכה מדי פעם לגנוב שם . סלק פעם אחת נתפסה אבל שוחררה ליום אחד והורו לה לחזור להישפט למחרת , ואימא יעצה לה לברוח למקום אחר , שבו היו מכרות פחם ועבדו בו אסירים . היא ידעה שלא יחפשו את אחותה ,שם בין האסירים . העובדים שם קיבלו תלושי מזון לכמות גדולה של לחם אב . ל פעם בשוק מישהו גנב לה את התלוש והיא ישבה בצד ובכתה . חברה ללימודים של אמא ראתה אותה , אותה אל ביתה והאכילה אותה . בעלה של אותה אשה ניהל מסעדות ו הכניס את הדודה קריינה לעבודה גרנו ליד שדה של סלק לבן שממנו עושים את ה יינה קר דודה ה. סוכר לא זוכרת כמה זמן היינו בעיר . אולי שנתיים . הייתי ילדה ולא ידעתי לחשֵ זמנים .

ב

אספה

. משם

ומדי פעם היא הביאה לנו

אוכל

במטבח

בשלב כלשהו , בשנת 1944 ככל הנראה ,

אימא עבדה

. טןס

הלאה לקוכנינגר בקירגיז שד א

המשכנו

גם שם בהנהלת חשבונות ו היה לנו אוכל . אני חזרתי ללמוד בבית ספר .

4

לעיר שלנו , בוברויסק . הייתי כבר בת 15 וחזרתי ללימודים .

המלחמה הסתיימה ו -ב 1947 נו חזר

ליזה בת 15 , עם חזרתה ללימודים

- חיים מנחם ונישאה לו , וממנו יש לי אחות

, ה השני

עוד לפני כן אמא פגשה את מי שיהיה בעל

, מאבי שהשתחרר מהכלא ב - 1945

למחצה , ישראל .

,שנה אלה ברעם - ואח ,

, למחצה צעירה ב - 15

- שני אחים למחצה , ליאוניד וישראל .

ו שנישא שוב , נולדו ל י

א מא נסעה עם בעלה לעיר אחרת . היא כתבה לי משם שלא כדאי לבוא , כי אין שם יהודים . אמרתי ש אני לא צריכה הרבה , מספיק לי אחד , " היא מחייכת , " ומצאתי ,". הזה אחד את ה היא אומרת . בחיוך

, ( מימין בת 18 , בלימודי הנהלת חשבונות

) ליזה

. אורשה

לעבוד בהנהלת חשבונות בעיר

עם סיום הלימודים נשלח

ה ליזה

5

, מימין למעלה ( עם הדודות וילדיהן , לאחר המלחמה

) ליזה

אוברשטיין ש , היה טכנאי מקררים , ונולדו להם שלושה

זחסטן ( ליקאסָ ) סווילי ל

ל יזה נישאה בק

גם שם עבדתי בהנהלת חשבונות ."

סק ו י לבוברו

ו אורה נו חזר" . בוריס

ילדים יל-נהטל סוו , נינה :

ליזה עם בתה הגכורה נינה ,

ליזה עם בע לה ושלושת הילדים שנים רבות השתייכה ליזה אוברשטיין לקבוצה הגדולה של מסורבי עליה .

סלביק

6

" על ישראל ידעתי הרבה מאד . ה בזמן מלחמה פגשנו הרבה יהודים פולנים שהיו באים לאימא , שלי משחקים קלפים ומדברים פוליטיקה ועל ישראל ושמעתי הכל . שמעתי על פלשתינה ואיך היהודים חיי . ם שם אז מגיל 13 ידעתי שיש באמת משהו ש בעצם היה לי בלב כל הזמן ". אני הייתי נשואה עם בת , ולכן לא נתנו לי לצאת אִ . פשרו לי רק לצאת לבקר את אמא כשהייתה בפולין . הגעתי , ה לוורש נכנסתי לשגרירות ישראל עם בתי , עמדתי בצד ובכיתי . כל כך רציתי לנסוע לישראל . אבל בגלל בעלי ובתי לא נתנו לי . כל שנה אמא שלחה בקשה לשלטונות הרוסים וכל שנה הגשתי גם אני בקשה ו בכל שנה . סורבתי אמא גם כתבה הרבה מכתבים לאבא אבן , שהיה אז שגריר ישראל . ם"באו כך במשך חמש עשרה שנים . 15 שנה שאלו אות י שם איך אמא הסתדרה בישראל . לא הייתי צריכה לספר הרבה , רק להראות את התמונות שלה , . שם ופה בתמונות משם היא נראתה עצובה ו , מכונסת בתמונות מישראל נראתה שמחה ו . קורנת של ליזה נסעה -ב 1957 מקזחסטן לפולין ומשם לישראל אבל ".

האמ ה

ואמרו שאני רשאית להגיש בקשה מחודשת . שילמתי

אחרי 15 שנה הזמינו אותי למשרד הגירה ה

ל שוחד , וזה היה אז הרבה מאד כסף . אבל אני הייתי מוכנה לתת כל את

קרוב לאלפיים רוב

כל שלושת הילדים שלי

. הנשמה בתי הגדולה אמרה לי ש אם לא ניסע לישראל . י סלח ל תלא היא

גדלו ע ל השאיפה לעלות לארץ ."

הגיע יום כיפור , שהוא יום עבודה רגיל ברוסיה ." אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת . לעבוד שאני לא מרגישה טוב והלכתי . הלכתי לבית הכנסת היחיד שהיה . ופתאום א נ י רואה את בתי , נינה שהייתה אז בכיתה י .ב" גם היא עזבה את הלימודים ו הגיעה לבית הכנסת . היא אמרה לי שהיא לא יכולה היום ללמוד . ישבנו בעזרת הנשים . עמדה א שה י עם קופסת קרטון ואספה כסף . יום כיפור ? סבתא שלי אמרה שבשבת אסור שיהיה כסף בכיס , אז ביום כיפור ?' והאישה אמרה :' מתי באים יהודים לבית הכנסת ? רק בחגים . ' אמרתי לנינה :' קחי את הכסף שיש ,לך שימי בקופסה , אולי אלוהים ישמע שאנחנו רוצים לה גיע לישראל . ב': שאלתי

אמרתי

ביציאה

בדיוק ביום כיפור שלאחר מכן היינו כבר בו , וינה בדרך לארץ ."

אבל המכשולים טרם הוסרו " . הילדים ואני קבלנו אישור יציאה ו , צריך היה אישור מאמא של והיא סירבה לחתום . שילמנו עוד שוחד , סיפרנו לאמו של בעלי שאנחנו נוסעים לריגה , אביו ניסה להתנגד ולעכב את יציאתנו , אבל בסופו של דבר הגיע היום המיוחל ." הילד ים היו 17 ,

בעלי

אז בני

11 -ו 8 .

חודש בארץ התחילה ליזה אוברשטיין לעבוד בהנהלת חשבונות בקו - אופ הרצליה , שם עבדה במשך 20 , אגב , מהא. שנה עבדה בהנהלת חשבונות באופרה הישראלית .

כעבור

לבקר במחוזות ילדותה עם ילדי , ה אחרי שאיבדה במהלך המלחמה חמישה בני

לפני שנתיים חזר

. שפחה מ

7

כל המשפחה , בחתונתו של הבן הצעיר , בוריס

לליזה 6 נכדים , יובל : , עומר ליה ומתאו . היא שומרת קשר עם ילדיה של דודותיה , בלומה וקריינה , המתגוררים כולם בארץ : פאולינה , - מישה , מיכאל פאבל ונינה . הייתי מאלה שברחו מהמלחמה ." גם היום היא מנסה להמעיט מכובד הסיפור והקשיים שחוותה כילדה ואינה בטוחה שהיא זכאית להיקרא ניצולת שואה , על אף סיפור . שלה התלאות " לא סיפרתי אף פעם , גם לא לילדים . רק אחרי ש סיפרתי ל ' יד ושם ' סיפרתי קצת , והיום כשמזמינים אותי לדבר , כל הנכדים באים לשמוע . ליזה אוברשטיין , צעירה פעילה בת 85 , מתנדבת בגן ילדים בשכונת מגוריה , משתתפת זו השנה הרביעית בקורס צילום , תומכת בקשישה מוגבלת המרותקת לביתה , ומרבה לארח את כל בני משפחתה הרבים . זה ש נים אחדות היא משתתפת בפרויקט " זיכרון בסלון ." , ענבל , אסתי , אמיר איל ועמית -ו, 6 נינים , עדי , נדב , גל: שנים רבות לי זה לא סיפרה את סיפורה . תמיד אמרה ," לא הייתי בגטו ולא , מחנות ב

רוצה לומר לסיכום ?" שיהיה שלום , שיהיה שלום במדינה שלנו , ובעיקר - שילדים לא

הייתה מה

יהיו רעבים . שאף אחד לא יעבור את מה שאני עברתי . " ושוב היא מוחה דמעה .

8

הפורמט הדיגיטלי שלי

כל הזכויות שמורות לאתר הפורמט הדיגיטלי שלי - יוסי קווטינסקי אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר בפרסום זה

יש לקבל אישור מהפורמט הדיגיטלי שלי לשימוש בחומר בפרסום זה

עיצוב, הפקה והוצאה לאור אתר הפורמט הדיגיטלי יוסי קװטינסקי תקשורת רק ױרטואלית אני כבד שמיעה yoqva@inter.net.il אימײל: 052-6770011 . טל

easyflip4u.com

https://www.easyflip4u.com/easyflip-holocaust-stories