סיפור חיים - סיפורה של מלכה הולנדר
6
יד מכוונת.
אז לא הבנו. היום אני מבינה שזה היה של עוד נס
הטיפוס לגובה ההר היה קשה, ואמא ניגשה אלינו , הורידה לנו את התרמילים מהגב ו זרקה
אותם הצידה כדי להקל עלינו את הריצה . אך אני לא הייתי מוכנה לוותר על החצאית האדומה
מא הסבירה לי
ו דודי, ביקשתי מא י מא לחזור ולקחת את התרמיל שלי יא .
שקיבלתי מעלי ,
שזה מסוכן , שיש הרבה צלפים, שיורים עלינו, אבל אני, ילדה קטנה , רק רציתי חצאית האת
את התרמיל ,
ואני חזרתי לאחור, רצתי בין היריות ,
ישל . בלית ברירה א מא י
לקחתי
הסכימה,
איתי אחרי
הוצאתי את החצאית מתוכו וחזרתי בריצה לאימא. את החצאית
שמרתי
המלחמה.
במעלה ההר , בתוך נקיק . סלעב
של הפרטיזנים הי
המשכנו לרוץ בהרים. הקדפְ המ
תה תא
הפרטיזנים ראו את אימא עם שתי ילדות קטנות ולא הבינו כיצד שרדנו והגענו עד הפסגה .
אחד מהם אמר לאימא , ' לא תוכלי להמש יך כך עם הילדות, קור אימים, שלג, מסוכן ו" , הוא
הכירו ו היו מיודדים
שאת , היאדל
אותנו , קטן ה כפר האל , למטה
הציע ש ודיריו הם
תושביו
שתי משפחות בכפר, והציעו שאימא ת ישאר אתם ותהיה
. אתם הם הבטיחו לסדר אותנו
אצל
פרטיזנית . הם אמרו שהם צריכים תגבור כוח אדם . היום, כשאני אימא וסבתא וסבתא - רבא,
אני חושבת על האומץ של אימא , שהפקידה אותנו בידי אנשים זרים ואמרה לנו, ' תלכו עם
ואני אבוא לקחת אתכן אחרי המלחמה. ' אלה המילים שהיא אמרה
האיש הזה , הוא ידאג ל
כן,
ברירה אחרת .
כל תה
י לא הי
אבל
לנו. זו הי יתה פרידה מאופקת מאו ,ד
- לְבֵנים יחיד . הוא השאיר
לקח אותנו ו ירדנו למטה , לכפר קטנטן עם בקתות קש ובית
האיש
הם נתנו לי לאכול
אותי אצל משפחה שהייתה להם ילדה בגילי , וזה היה המזל הגדול שלי כי ,
אבל מזלה של אחותי שפר
לאכול לבד . קראתי להם ' .' פינוק - משפחה
מאחר ש רבה יס הילדה
עליה פחות . מסרו אותה למ שפחת איכרים עם תינוק שצרח כל הלילה , והיא הייתה צריכה
לנדנד אותו בעריסה , ובכל פעם שנרדמה הם בעטו בה כדי שתמשיך לנ דנד. היא גם לא
קיבלה אוכל. כל אחת מאתנו הייתה בקצה האחר של הכפר , ומאחר שלא מים זורמים היינו
נפגשות ליד הנחל , כשבאנו עם דליים להביא מים. באחת הפעמים היא אמרה לי שהיא מתה
כש מרעב. חזרתי לבית 'שלי' אכלתי רק את חצי מנת המרק שלי, ו הלכתי אל אחותי חצי עם
שיום יום
צלחת מרק ובה שתי חתיכות תפוחי אדמה . הייתי בת חמש. היום אחותי
מספרת
הייתי מאכילה אותה , ושמידי פעם הבאתי לה גם חצאי כריכים .
המשפחה שאצלה התגוררתי אפשרה לי לעבור את החודשים שהייתי לבד במקום זר . אחרי
70 שנה איתרתי את צאצאי המשפחה וחזרתי לשם . הילדה שהייתה בת גילי כבר לא הייתה
, בחיים אבל ה בן שלה, ה נכד של הזוג שקיבל אותי, דומיניק קוטיק, זכר את הסיפורים
בלילות הם פחדו והוציאו
ש אמרה
שהסבתא שלו סיפרה לו . בין היתר הוא סיפר שהסב
אותי לישון לבד באסם ל שק. ע,
Made with FlippingBook Annual report