סיפור חיים - סיפורה של מרים דרוקר

תקופת הילדות המאושרת מסתיימת! 1941 הרוסים עוזבים את חוטין, הגרמנים והרומנים חוזרים, ובמהרה מתחילים הגרמנים בסיוע הרומנים בתהליך גירוש מסיבי של יהודי חוטין. עשרות ממשכילי ונכבדי העיר מובלים לכיכר הגימנסיה ומוצאים להורג. (בכניסה לעיר החדשה בחוטין נמצא קבר האחים שלהם.) ומייד מתחיל גירוש גדול של יהודי העיר לפי אזורים . רוב תושבי העיר הם יהודים. תוך יומיים שלושה לא נשארו יהודים בחוטין! יוני, שנת 1941 , משפחתי, שמנתה שש נפשות, לוקחים עגלה וסוסים ותוך דקות יוצאים במהירות מהבית, לפי פקודה מבלי שהספקנו לקחת איתנו משהו. אימי פונה לקצין בשם "סמודה", שהיה בן בית אצלנו, ומבקשת ממנו לחזור ולקחת כמה צנצנות ריבה מהבוידעם, בתשובה הוא עונה לה: "אני כעת היטלר ולא סמודה..." לא זוכרת כמה זמן ארכה הנסיעה. יחד עם יהודי חוטין הובלנו לעיר סקורן ( CIKOREN ,) שבבסרביה, והוכנסנו לתוך קסרקטין צבאי בצפיפות נוראה , קפואים, רעבים וחולים. כדי לאכול משהו, מכרנו את מעיל הפרווה של סבתא. שלושה חודשים שהינו שם, הרבה חלו בטיפוס, נפטרו והדביקו אחרים. ערב סוכות, שנת 1941 , מגיעה שמועה שאפשר לחזור הביתה. החורף בעיצומו. השמחה גדולה. ואז מתחיל המסע הרגלי, בחורף ובשלג, לחוטין. בתחילה פנינו לדרך לא נכונה ואז שבנו והתחלנו שוב את המסע. יצאנו בשלוש שיירות מסיקורן. בשיירה ה ראשונה נפטרו 600 אנשים, בשנייה נפטרו ונרצחו כאלף איש. ואילו לשיירה השלישית ניתנה פקודה ע"י הגרמנים, להשאיר את הזקנים והחולים, והם יצטרפו אח"כ בעגלות. בקבוצה הזו נותרו מאחור סבי וסבתי, דודה שלי בהריון עם תינוקת קטנה ... אבי ביקש בתחילה גם להישאר ולעלות על העגלות, אך סבתא מפצירה בו להמשיך. לא עבר זמן רב ושמענו מטחי ירי. במקום עגלות הם נצטוו לחפור בור גדול ו בערב נקברה כל הקבוצה הזו... המשכנו לצעוד באפיסת כוחות, רבים נותרו בצידי הדרך גוססים וקופאים למוות. המשפחה של אבי – סבא, סבתא, סבא רבא, אחים ואחיות, גורשו גם

הם, כנראה בשיירה אחרת, ו יתכן שגורשו יום לפנינו. נותרו בחיים שלושה – שתי אחיות של אבי ואחיו הבכור.

4