סיפור חיים - סיפורה של מרים דרוקר

אחת הדודות סחבה על גבה את אביה עד שנטפלה אליו קבוצת רומנים, מרטה את שערות זקנו הלבן והוא נפטר. גם הורֵי א בא נפטרו בדרך באחת השיירות. המשכנו , אני בת חמש וחצי, ואחותי בת שלוש, עד שהגענו לעיירה פפוביץ באוקראינה, הוכנסנו לאסם עם דרגשי עץ. השכיבו כל מי שהגיע מהשיירה. הרוב קדחו מטיפוס . לפנות בוקר אמא חוזרת ע ם מריצה ועליה מניחים את גופות אחותי ואבי שנפטרו... נותרנו בחיים רק אני ואמ י. פגשנו פתאום בכ פר הזה את מי שנשאר ממשפחת אבי – שתי דודות ודוד. הם לקחו אותנו לחדר של אישה גויה, שבו גרו, והשכיבו אותי על מצע של קש חמים ליד האח. שהינו בפופוביץ שלוש שנים בחדר הזה כשש נפשות. חלק הלכו לקבץ נדבות, חלק אספו זרדים לחימום. לא פעם שבו מהיער בידיים ריקות לאחר שחטפו מכות מהגויים. אני זוכרת שפעם אמא נעדרה מהבית כשבוע ימים, ואני מחכה לה על אדן החלון וכששבה לא הצלחתי להוציא הגה מפי. 1944 הגיעו בלילה שניים עם כוכב נוצץ על בגדיהם, והצ יגו עצמם כפרטיזנים רוסים. הודיעו לנו שהמלחמה הסתיימה! דודי, שהיה אדם דתי, הודיע שאנחנו נשארים במקום לחגוג את ליל הסדר, עם מעט תפו"א וקמח תירס. חלק מהיהודים המשיכו לבתיהם. 1945 , אחרי פסח, יצאנו ברגל לחוטין. אני לא מצליחה ללכת מרוב חולשה, הדוד שלי קושר אותי בחבל לכתפיו וכך השתרכנו שבועות ברגל בדרכנו הביתה לחוטין. פה ושם הצלחנו לעלות על איזו רכבת משא בדרכה לעיירה הקרובה. כשהתקרבנו הביתה , שאבתי כוחות ירדתי מהגב של דודי, ורצתי לכיוון הבית. דבר ראשון רצתי לחפש את סט כלי החרסינה שסבא קנה לי... הבית אמנם עמד על תילו ולא נהרס. אבל מ"הבוידעם" ומכל כלי הכסף לא נותר דבר, גם סט החרסינה שלי נעלם... שהו בביתנו מספר משפחות יהודיות שביתם נהרס, אמא ואני נכנסנו לחדר אחד שהם פינו לנו. בקיץ התחלתי ללמוד רוסית באופן פרטי כדי שאוכל להשתלב בבית הספר , ונכנסתי בגיל 10 לכיתה ב' בב ית ספר רוסי. נשארנו אמא ואני בחוטין כשנה וחצי. אנשים שריחמו עלינו הביאו לנו ביצים וחלב. הדוד נלקח לאוקראינה לעבוד במכרה פחם, ואחיות אבי

5