סיפור חיים - סיפורה של מרים מוססון (שרייבר)

סיפור חיים סיפורה של )שרייבר( מרים מוססון

2020 , הקשיבה וכתבה : שרה טור

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

1

סיפורה של מרים מוססון (שרייבר), רומניה

, לבית הולצר

נולדתי בעיר קארֶה – מארה (נאג' קארוי) ש בטרנסילבניה , רומניה. חווה אמי,

יוסף צבי, נולד ב סלו בקיה בשנת 1890 . הורי ד י ברו

נולדה בהונגריה בשנת 1891 ו אבי אילו

ביניהם באידיש ואימא לימדה אותנו גם הונגרית.

בנימין , מצד אמא, היה יקב יין גדול ומצבו הכלכלי היה טוב. הוא חיפש שידוך

שלי לסבא

וביקש למצוא

ישיב ב לרב

אמא שלי. סבא פנה

הולם לבתו הבכורה והאהובה חווה '

ה בנות)

–לה ראות

סיפרה

יוסף צבי, נמצא מתאים בדיוק לתיאור הזה מא יא.

לבתו בחור טוב, חכם ויפה ,אבי . איך ציפתה בקוצר רוח ל

את ה חתן המיועד מגיע לראשונה לביתם , כשהיא מציצה

. מחלון

מארה. כשאבי היה במלחמה, השכנים צחקו שבמשפחת

שמונה הבנות נולדו - קארה ב

" להם: לא חשוב גם אם תהיינה 10 בנות, העיקר ש בעלי

שרייבר יש רק בנות. אמא השיבה

מביא אתו מזל...

ישוב מהמלחמה חי". גם אבי נהג לומר שכל ילד (גם 8

בפועל נולדו 10 בנות, אבל היו שתי הפלות.

, גבריאלה

כל שנתיים בערך נולדה בת נוספת . הראשונה נולדה אירֶן, אח"כ חנה, לילי \ הורֶ ש

ואז אני ואחותי התאומה דבורה, ואח"כ ברכה וגולדה.

ולבסוף נולד הבן שציפו לו, יענקלה. השמחה הייתה גדולה והחגיגות סביב הולדתו ארכו כמעט שלושה ימים.

הרב טייטלב וים , הרב של סאטמר, הגיע בכבודו ובעצמו, ו בעיניים עצומות נכנס לחדרה של אימא כדי לברך אותה על הולדת אחי.

גרנו בתחילה באזור יהודי, בדירה בת 2.5 חדרים. אמא הייתה עקרת בית ואבא "מלמד" בחדר. היה יוצא ב 7.00 בבוקר וחוזר -ב 12.00 , אנחנו הגענו כחצי שעה אחרי אבא לארוחת צהריים. ההורים נהגו ללכת לנוח ו לקפה או תה ואבא, שהיה טוב במתמטיקה, היה מתחיל את משרתו השנייה כמנהל חשבונות של מספר עסקים קטנים.

לקום

שתייה. מי הבאר בחצר היו טובים רק לבישול.

לא היו בבית מי ם ונאלצנו ללכת לקנות מי ל ם

הבית היה במקורו בית חסידי, אבא נהג לשיר זמירות ואני זוכרת שחגגנו את החגים היהודיים. את התפילות ידענו לקרא בעברית אך התקשינו להבין את המשמעות. בראש השנה ובפסח זכינו לקבל בגדים חדשים. היה סנדלר קבוע שהיה מכין לנו מגפיים חומים לחורף, כדי שהבוץ ל א יבלוט , ולקיץ נעליים בצבע לבן ושחור. אחותי הייתה תופרת לנו . שמלות לדבורה ולי היו בגדים תואמים.

2

באופן כללי האווירה בבית הייתה טובה וכל בעיה נפתרה ב שיחה סביב השולחן. האוכל היה אוכל הונגרי יהודי : גפילטע פיש, טשולנט בשבת ומרק. אמא נהגה לאפות בי חמש שני מי חלו ת עגולות וגדולות שהספיקו לכל השבוע. אני זוכרת בית שמח ופתוח לחברות , שאהבו לבוא לבקר אותנו. שיחקנו במשחקי תפקידים ובבובות בדים שסבתא יצרה.

רגיל בו למדנו גם רומנית . בכיתה למדו יהודים וגויים יחד אך הייתה

הלכתי לבי"

שש בגיל

ס ים

הפרדה בין בנים לבנות. אהבתי ללמוד גיאוגרפיה והיסטוריה.

כשהמשפחה גדלה והבית היה צר מלהכיל את כל המשפחה , עברנו ל דירה בת 4.5 חדרים בניין ב שהיה שייך לכנסיה הקתולית עם מים זורמים במטבח . בכל מיטה ישנו שתיים, אבא במיטה לחוד וא י מא עם יענקלה. המעבר היה טוב והסביבה חופשית יותר. למדנו בבית הספר כשבע שנים ובסיום שבע שנות הלימוד התחלנו לעבוד כדי לעזור בכלכלת הבית. אירֶן הגדולה עזרה לאימא, אחותי חנה ' לה היטיבה לתפור . אבי קנה מכונת סריגה כך ש לילי תפרה צווארונים, גבריאלה סרגה גרביים וכפפות ודב ורה ואני טיפלנו בסיומות וקישטנו. הכסף על עב ודתנו נמסר להורים.

הגדול שהיה בקרבת מקום,

לפעמים בימי ראשון טיילנו בסביב ה. בזכות ה צבאי ה מחנה נהנינו בימי ראשון מקונצרט של התזמורת הצבאית ב . פארק

לחלק מאחיותיי הבוגרות היו חברים עוד לפני כניסת הגרמנים, על חלק מהקשרים האלו ההורים לא ידעו...

1940 עוברת השליטה מרומניה להונגריה. ההונגרים היו יותר אנטישמים מהרומנים. זו אחת הסיבות שאחרי המלחמה מרבית המשפחה שלנו לא חזר להונגריה.

ה למוות.

" כמו מה את עושה פה ילכ?

פה ושם התחלנו לשמוע קריאות אנטישמיות מהשכנים

לפלסטינה".

1942 ,

יום אחד הגיעה לבקר אותנו אחיינית של אבא מסלובקיה , ששם הגירוש החל כבר ב - לא האמנו לסיפורים שלה, חשבנו שמטרת הסיפורים הייתה לזכות ביחס אוהד ומרחם מהמשפחה שלנו. אחרי מספר ימים נסעה האחיינית לבודפסט כדי להשיג ניירת נוצרית . וסיפרה לנו ש יהודים נ לקחו ליער ו רו נו

בעזרת תופים למבוגרים שעליהם להתאסף למחרת היום

באפריל 1944 בעיר מכריזים

אתם מזוודה קטנה עם חפצים הכרחיים.

להם ל

12.00 , וקורא

בשעה

תקח

אנחנו, הילדים, לא הבנו מה ההכרזה הזו אומרת או מה מטרתה , אבל הייתה אווירה של פחד כשראינו שההורים . עצובים

ההורים מיהר ו לקנות זהב שניתן להחביא .

- סאטו

- קארה מארה והועברנו לגטו שהיה מחוץ לעיר

התבק שנו ל התייצב ב תחנת הרכבת ב

. מארה

סבא וסבתא נשלחו גם לגטו אך לאזור אחר. חיינו בגטו כחודש . גרנו במבנה ש היה ביח"ר ללב נים ולידו בית כנסת. האוכל לא הספיק למשפחה גדולה כמונו. אבא נעזר בזהב שקנה ו תמורת ו קנה למשפחה אוכל.

3

ואז התקבלה בגטו הודעה שעלינו להגיע ברגל לתחנת הרכבת . הועלינו , בני המשפחה שלנו והדודים, לקרון אחד צפוף בדרך לאושוויץ. כ ש מונים איש נדחסו בקרון . היו שני דליים בקרון, אחד למים ואחד לעשיית צרכים. הצפיפות וה בכי היו נוראיים. אחי יענקלה בן השמונה , קם פתאום ואמר להורי בבכי: " אמאלה, אבאלה, אני ילד, אני רוצה ואני חושב שאני הולך למות "...כנראה שמע דיבורים בקרון שאנחנו מובלים למוות. אמא מלמלה "אני לא רוצה שום דבר רק -ה את 9 שלי מזוודות ה " כשכוונתה הייתה שכל ילד הוא כמו מזוודה...

לחיות

המבוגרים הבינו ש הרכב ת יצאה מ הונגריה על פי השלטים שהתחלפו לגרמנית, והפחד גבר. הנסיעה ארכה מספר ימים.

מאי 1944 , הגענו לאושוויץ. דלתות הקרון נפתחות ונשמעות צעקות בגרמנית " "! החוצה

בשלב ראשון הפרידו בין הגברים לנשים עם הילדים הקטנים. אבא בצד אחד וא י מא עם יענקלה, ברכה וגולדה בצד שני.

לא ראינו אותם יותר! הורי, יענקלה, ברכה וגולדה נשלחו למוות.

מנגלה והעוזרת שלו עומדים בתחנה ומחפשים זהים. נותרנו שש אחיות, עמדנו בשתי שורות, כשאחותי התאומה , דבורה, בשורה נפרדת כדי שלא יראו את הדמיון בינינו .

תאומים

נותרנו אירֶן, חנה, לילי, גבריאלה דבורה ואני הצעירות ביותר. הוכנסנו למחנה, השיער גולח, קבקבי עץ לרגלינו, ללא תחתונים ונשלחנו לבלוק מספר 13. קשה היה לזהות אותנו

כתונת ה.

הייתה ש, שלנו

ללא השיער. היינו בפאניקה . אני זוכרת את אסתר, האחראית על בלוק ה

צה לשכב עם אנשי הצבא פעמים רבות.

אישה צעירה ויפה שהגיעה מצ'כיה , מספרת איך נאל

היו ימים שהתפללנו למותנו, התפללתי שי גיע מטוס וישמיד את המחנה ואותנו גם. לא הייתה עבודה במחנה, היו מ ס דרים קצת אוכל ו אח"כ לדרגשים. מידי פעם הובילו נשים לקרמטוריום או הוציאו קבוצה מחוץ למחנה לעבוד , תפסנו שש האחיות , את הדרגשים האמצעיים, צמודות זו לזו. אם מישהי מסתובבת גם השנייה צריכה להסתובב. האוכל היה מצומצם, מרק ירקות , דלוח פרוסת לחם ומים שהתחזו . לקפה כל צעד היה צריך להיעשות בשניות גם לבקש אישור לכל דבר כולל הליכה לשירותים. אם מצאו נייר טואלט קי בלנו מכות. כל יום היינו צריכים לעמוד במסדר – חמישייה בכל טור. מנגלה היה מגיע פעם בכמה ימים ובוחר כמה נשים מאתנו.

' לחנה לה ולאירן היה "סידור" תפילה והן התפללו, אני חשבתי שאין אלוהים אם הוא ראה איך הורים וילדים הולכים לגזים ולא עשה דבר.

הקרמטוריום היה קרוב לבלוק שלנו. ניסינו לברר איפה ההורים שלנו, החייל הגרמני הצביע על העשן מארובת הקרמטוריום ואמר: "את רואה את העשן ? שם ההורים שלכן. אולי הם בשמיים"...לא האמנתי לו וגם לא האמנתי לאדית, "הבלוק אלטסטה" (זקנת הבלוק) שהסבירה לנו שההורים אינם כבר . הקשיים גברו ואיתם ההבנה שרק אנחנו, שש האחיות, נותרנו בחיים. אחותי גבריאלה רצתה לרוץ לעבר הגדר החשמלית. רצתי אחריה, חיבקתי אותה והבטחתי לה שיהיה טוב ואנחנו נהיה אחת למען אחותה. השתדלנו להיאחז זו בזו , לשמור על סוג של אופטימיות ולא לחשוב על הקורה מסביב.

4

דאגה של כל אחת

הע ובדה שהיינו 6 אחיות יחד עזרה לנו לשרוד, אבל גם

הוסיפה

לאחיותיה, שמא יקרה לה ן

משהו.

בנובמבר 1944 , העבירו אותנו לפרנקפורט על המיין. התנאים והאוכל שקיבלנו שם היו טובים יותר ובכמות גדולה יותר, כנראה כדי שיהיה לנו כוח לעבודה. יצאנו לעבודה ביער רות לכ עצים, עבודה קשה מאד ובתקופת החורף ל - הכנת מסלול נחיתה למטוסים.

אחת הגרמניות שהשגיחו עלינו, בכתה וסיפרה לנו על מר גורלה. העבודה ביער נכפתה עליה ושלושה מבניה בצבא. בכינו איתה למרות שברור היה לנו שכגרמניה מצבה טוב יותר.

נשארנו בפרנקפורט יין ( מ על ה פלוגהאפן) מנובמבר 1944 עד מרץ 1945 , ובמרץ 1945 הגענו למחנה הריכוז ראוֶונסבּריק בגרמניה. סבלתי מכאבי ברכ יים וכשלושה שבועות אפשרו לי לא לצאת לעבוד

ה.

בחוץ היה קר מאד וחשבתי כל הזמן על י אחיות י המסכנות. הועברנו אח"כ

לאוקסנצול ואחרי שלושה ימים, שבהם כבר ראינו

א ת האור בקצה המנהרה, אפריל

1945 ,

נשלחנו להמבורג – והבנו ש השחרור הגיע! הרשינו לעצמנו לחייך ולשיר .

מישהו באוקסנצול בא ואמר "ילדים, אתם חופשיים. מי שרוצה יכול לנסוע הביתה". היה זה מספר ימים לפני שחרור בנות הברית. ידענו שאין לנו יותר בית, וש רק אנחנו , שש נותרנו בחיים . ולכן במאי 1945 , הגענו לדנמרק כתחנה ראשונה, ברכבת של הצלב האדום. היה זה במסגרת ההסכם של ברנדוט. (*)

ת האחיו

הנסיעה ברכבת הייתה מלאה ב הרגשת שחרור וחופש .

)*( פולקה ברנדוט, זכה להוקרה על שהציל 20,000 אסירים מ מחנות ריכוז בגרמניה (חלקם יהודים) ועל שבמשא ומתן שניהל עם היינריך הימלר ומתוקף היותו בתפקיד נשיא הצלב האדום השוודי, הביא לשחרורם של כ - 400 יהודים דנים שהיו אסירים במחנה גטו טרזיינשטט . [1] לאחר מכן ארגן את שחרורן של אלפי נשים ממחנות הריכוז ראוונסבריק ו ברגן בלזן ואת העברתן לשוודיה . ושהינו בה עד סוף חופשת בתיה"ס באוגוסט 45 . שיכנו אותנו בבתי הספר , כמאה בנות ו הפכו אותו למעין קרנטינה (מחנה הסגר) כדי לבדוק את מצב בריאותנו. אחותי אירן אושפזה בבית החולים וגם לגבריאלה התגלתה בעיה בלב. האחיות שעבדו בקרנטינה הקפידו שנאכל מעט ולאט לאחר השחרור . הן סיפרו על אסירים ששוחררו, אכלו מהר - חלו ונפטרו. התקשורת עם ה שבדים הייתה בגרמנית, ובעזרת הידע באידיש הצלחנו להבין. ( Landskrona ) , עיירה קטנה

סקרונה דללנ הגענו

בשבדיה

לימים הבנו שהינו מקרה יחיד (לפחות מה שאמרו) של שש אחיות שנוצלו ביחד את מהמלחמ ה.

5

מלנדסקרונה הועברנו ל ( ואלוב Lovö ) , מחוץ ל שטוקהולם. לא ידענו דבר על שבדיה והתפעלנו מהחיים החדשים שנפרשו לפנינו. יום אחד ראינו מרחוק את גוסטב החמישי, מלך שבדיה, משחק טניס בארמון הקיץ שלו בדרוטנינגהולם ( Drottningholm ) עם יהודי. בעינינו זה היה א בלוב מדהים! ו קיבלנו טיפולים רפואיים במטרה להחלים מפגעי כשמלאו לי ולדבורהלה 18 , עברנו לבישרקבי ( Bykyrkby ) , צפונית לשטוקהולם ו נשלחנו לבי"ס . אני זוכרת את : וֶ שלי מורות השתי רה הגדולה ווֶ רה הקטנה והרברט שהגיע מגרמניה לשבדיה ולימד אותנו אנגלית ושבדית. השפה הגרמנית שלו עזרה לנו מאד בתקשורת.

המחנות. אירן

וגבריאלה

, מרים

, דבורה , חנה , לילי

: בעליהם

עם שרייבר

למשפחת

האחיות

שש

חמש האחיות שנשארו בשבדיה

מרים עם בעלה מקס ודבורה עם בעלה נורמן

מרים ודבורה התאומות

6

א שאר ה חיות שלי עברו לאופסלה ( Uppsala ) , כדי להתחיל לעבוד בבית חרושת לבגדים. לאחר שנתיים דבורה ואני מצטרפות לאחיות (אירן חוזרת לארוס שלה ברומניה).

עד 1949 נשארתי בשבדיה כדי לסיים את לימודי הסַפּרות.

מאי, 1949 , חנה, גבריאלה ואני עולות לארץ ומגיעות לפתח תקווה, גרנו בבית החלוצות, תקופה של עוני אבל גם שמחה. התמלאתי אושר גדול והתרגשות לראות בארץ יהודים בטליתות ו את ירושלים הקדושה. 31.12.50 אני ואחותי גבריאלה מתחתנות בארץ בחתונה משותפת: אני נישאת לג'ורג' פלייכר ואחותי ל וולפגנג. הנישואים נמשכו שנה וחצי והסתיימו בגירושין. (התברר לי לאחר הנישואין שג'ורג' היה עדיין נשוי כשנישא לי).

המשכתי בארץ את לימודי הסַפּרות. 1954 נסעתי לביקור משפחתי בשטוקהולם . מאחר שלא הצלחתי לממן את כרטיס הטיסה חזרה לארץ, נשארתי בשטוקהולם והמשכתי לעבוד כספרית. 14.4.57 נישאנו. גרנו בדירת חדר ללא מים חמים וללא שירותים בדירה. בחורף היינו צריכים לתת למים לזרום בצינורות כדי שהמים לא יקפאו ויפוצצו את הצינורות. במסיבת ארגון ה ה נטים דסטו יהודים הכרתי את בעלי, - , וב מקס

רמ ים ומקס ביום הנישואין

וביום ההולדת 90 סק של מ

7

משפחת מוססון – מרים, מקס, מיכאל ומדלין

14.7.59 נולד מיכאל, בני הבכור ובמרץ 1961 נולדה בתי מדלין.

1978 , מיכאל עולה לארץ לבד לקיבוץ לביא ומדלין שנתיים אחריו מגיעה גם כן לארץ, לקיבוץ מעגן

מיכאל.

מ מיכאל קים משפחה דתית בזכות הדאגה והתמיכה שלי ב שמירת החגים וב

מצוות.

2012 , התמקמנו סופית

עד 2017 , נהגנו להגיע כל כמה חודשים לארץ משבדיה ומשנת

.

ברעננה , לא רחוק מהבן , מיכאל שלי

ואחד בדרך ( 04/2020 ) .

המשפחה התרחבה: שני ילדים , ששה נכדים ו נינים תשעה

8

בט לאחור,

מבו לסיום

העובדה שנותרנו במחנות שש אחיות מלוכדות,

. שעברנו

היא שהצילה אותנו ב שנה האיומה

היינו קבוצת אחיות מגובשת ותומכת ואף ב נ ינו את חיינו אח"כ ביחד.

שהם "מחוץ למחנה הבנות"... )

( לפעמים הבעלים שלנו

הרגישו חוגגים

העלייה לארץ ו בעיקר המשפחה המורחבת

שהקמנו:

ילדים, נכדים ונינים -

הם הניצחון שלנו על הנאצים וניצחון הרוח היהודית!

יום הולדת 90 מרים ל

9

90

המשפחה המורחבת חוגגת מקס ל

(נוספו שני נינים...)

א ילן היוחסין של מרים

https://www.easyflip4u.com/easyflip-holocaust-stories easyflip4u.com הפורמט הדיגיטלי שלי.