סיפור חיים - סיפורה של מרים מוססון (שרייבר)

3

ואז התקבלה בגטו הודעה שעלינו להגיע ברגל לתחנת הרכבת . הועלינו , בני המשפחה שלנו והדודים, לקרון אחד צפוף בדרך לאושוויץ. כ ש מונים איש נדחסו בקרון . היו שני דליים בקרון, אחד למים ואחד לעשיית צרכים. הצפיפות וה בכי היו נוראיים. אחי יענקלה בן השמונה , קם פתאום ואמר להורי בבכי: " אמאלה, אבאלה, אני ילד, אני רוצה ואני חושב שאני הולך למות "...כנראה שמע דיבורים בקרון שאנחנו מובלים למוות. אמא מלמלה "אני לא רוצה שום דבר רק -ה את 9 שלי מזוודות ה " כשכוונתה הייתה שכל ילד הוא כמו מזוודה...

לחיות

המבוגרים הבינו ש הרכב ת יצאה מ הונגריה על פי השלטים שהתחלפו לגרמנית, והפחד גבר. הנסיעה ארכה מספר ימים.

מאי 1944 , הגענו לאושוויץ. דלתות הקרון נפתחות ונשמעות צעקות בגרמנית " "! החוצה

בשלב ראשון הפרידו בין הגברים לנשים עם הילדים הקטנים. אבא בצד אחד וא י מא עם יענקלה, ברכה וגולדה בצד שני.

לא ראינו אותם יותר! הורי, יענקלה, ברכה וגולדה נשלחו למוות.

מנגלה והעוזרת שלו עומדים בתחנה ומחפשים זהים. נותרנו שש אחיות, עמדנו בשתי שורות, כשאחותי התאומה , דבורה, בשורה נפרדת כדי שלא יראו את הדמיון בינינו .

תאומים

נותרנו אירֶן, חנה, לילי, גבריאלה דבורה ואני הצעירות ביותר. הוכנסנו למחנה, השיער גולח, קבקבי עץ לרגלינו, ללא תחתונים ונשלחנו לבלוק מספר 13. קשה היה לזהות אותנו

כתונת ה.

הייתה ש, שלנו

ללא השיער. היינו בפאניקה . אני זוכרת את אסתר, האחראית על בלוק ה

צה לשכב עם אנשי הצבא פעמים רבות.

אישה צעירה ויפה שהגיעה מצ'כיה , מספרת איך נאל

היו ימים שהתפללנו למותנו, התפללתי שי גיע מטוס וישמיד את המחנה ואותנו גם. לא הייתה עבודה במחנה, היו מ ס דרים קצת אוכל ו אח"כ לדרגשים. מידי פעם הובילו נשים לקרמטוריום או הוציאו קבוצה מחוץ למחנה לעבוד , תפסנו שש האחיות , את הדרגשים האמצעיים, צמודות זו לזו. אם מישהי מסתובבת גם השנייה צריכה להסתובב. האוכל היה מצומצם, מרק ירקות , דלוח פרוסת לחם ומים שהתחזו . לקפה כל צעד היה צריך להיעשות בשניות גם לבקש אישור לכל דבר כולל הליכה לשירותים. אם מצאו נייר טואלט קי בלנו מכות. כל יום היינו צריכים לעמוד במסדר – חמישייה בכל טור. מנגלה היה מגיע פעם בכמה ימים ובוחר כמה נשים מאתנו.

' לחנה לה ולאירן היה "סידור" תפילה והן התפללו, אני חשבתי שאין אלוהים אם הוא ראה איך הורים וילדים הולכים לגזים ולא עשה דבר.

הקרמטוריום היה קרוב לבלוק שלנו. ניסינו לברר איפה ההורים שלנו, החייל הגרמני הצביע על העשן מארובת הקרמטוריום ואמר: "את רואה את העשן ? שם ההורים שלכן. אולי הם בשמיים"...לא האמנתי לו וגם לא האמנתי לאדית, "הבלוק אלטסטה" (זקנת הבלוק) שהסבירה לנו שההורים אינם כבר . הקשיים גברו ואיתם ההבנה שרק אנחנו, שש האחיות, נותרנו בחיים. אחותי גבריאלה רצתה לרוץ לעבר הגדר החשמלית. רצתי אחריה, חיבקתי אותה והבטחתי לה שיהיה טוב ואנחנו נהיה אחת למען אחותה. השתדלנו להיאחז זו בזו , לשמור על סוג של אופטימיות ולא לחשוב על הקורה מסביב.