סיפור חיים - סיפורה של מרים רוזן

(מוטי) ואני אצל סוזן

רנה אחי

כאשר אני חושבת על אותם ימים, נראה לי מוזר וגם בלתי , מובן שאמא הסכימה שאמשיך ה בית ב ללמוד ספר בו למדתי לפני הגיעי לסוזן זאת שהכל ידעו כי משתפי פעולה צרפתים היו תופסים ועוצרים יהודים, כולל נשים וילדים. בהיותי היהודייה היחידה בכיתתי הייתי , למעשה, נתונה בסכנה וכך גם סוזן שהסתירה אותנו בביתה. כמובן שאינני י ודעת את כל הפרטים על ההחלטות השונות שנעשו בענייננו ואת השיקולים שעמדו מאחורי ההחלטות. אני זוכרת ש אצל סוזן בחצר היו ארנבים ואחי מאוד אהב לשחק איתם ולרדוף אחריהם אני ו הייתי הולכת עם בן השכנים לרעות את החזירים והפרות שלהם. בשלב מסוים סוזן החלה לדבר אתי על טקס הקומוניון , טקס חניכה, שיהיה עלי לעבור בכנסיה. התיאורים שלה מאוד הלהיבו אותי ובמכתבי לאמ תיארתי אותם בפניה. אמ נבהלה שמא אני עומדת להפוך לנוצרי י ה. נדמה לי שבאותה עת סוזן חשבה ש לא כבר אמא וש תחזור נשאר אצלה. באות אמא כבר עזבה את ליון למקום בטוח יותר בעיירה

מפני

א

א

ה תקופה

לאחר שקבלה את המכתב שלי המתאר בהתלהבות את הטקס העומד בפני היא

קטנה ה

דסין.

שמא אנחנו עומדים להתנצר .

לסוזן כדי להחזיר אותנו חששה ש כיוון

שלחה את גיסה , הנס ,

אותנו בידי אף

בתחילה סירבה סוזן להחזיר אותנו לידי הדוד כי הבטיחה לא ל אמא ל

מסור

שסוזן נקשרה אלינו מאוד והתקשתה להפרד מאתנו . הנס היה זר גם לנו, אנחנו

ו , אחד

כנראה