סיפור חיים - סיפורו של נתן גולדמן

סיפור חיים סיפורו של נתן גולדמן

2018 , הקשיבה וכתבה : חיה לחמן

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

סיפורו של נתן גולדמן , מ

בלגיה

ש סמואל עזב את המשפחה בתקופת הריונה של אמי .

במאי 1937 בבריסל, בלגיה , לאמי ז'אן ולאבי

נולדתי ב – 15

מעשה חריג באותם ימים.

מקור משפחתה של אמי הוא בפיוטרוקוב פולין . סבו של סבי היה אדם עשיר, בעל טחנת קמח בפולין ובעל כרכרה תה יאש נסע לעיתים קרובות. באחד הימים הגיעה הכרכרה בחזרה לבית סב סבי מונח בה וגרזן נעוץ

כשהוא

הסוס הוביל את הכרכרה לבית שהכיר בעוד סבו של סבי שכב מת בכרכרה.

בראשו.

1924 , בעקבות המקרה הטרגי שקרה לסבו ונסע לחפש את מזלו בבלגיה.

,סבי אברהם, עזב את פולין בשנת

סבתי לה'הפייג וארבע בנותיה נשארו בפולין. באותה עת עזב גם בן דוד של סבי את פולין ונסע לפל שתינה. הם נשארו בקשר כל השנים. בשנת 1926 הצטרפו סבתי וארבע בנותיה ל ס בי בבריסל שם נולדה להם בת חמישית. משפחת סבי הייתה מסורתית. מה שהיה חשוב במשפחה זה " יידישקייט " . כלומר דיברו יידיש, שמרו בקפדנות על ג קיום הח ים אך לא שמרו שבת.

קע. פקידת ההגירה

בשנת 1924 . שם משפחת אבי היה ר שיקיי ט

משפחת אבי אף היא הגיעה ל

בלגיה מפולין

ו כתיבת וסבתי הכריזה : "גולדמן" , שהיה שמה לפני נישואיה , וכך נקבע שמם. אבי היה

התקשתה ב הגיית השם וב

. לבלגיה

נער ואמי הייתה בת 11 יםשנ

בהגיעם

המשיכה לגור

, את אמי כשהייתה בהריון, גרה אמי בדירה בבריסל שם

1935 . לאחר

הורי נשאו בשנת

שאבי עזב

חנות בגדים ממנה התפרנסה.

. לידתי הייתה ל

גם לאחר

אמי

אמי ואני ברחוב Adolphe Max בבריסל

1

במאי שנת 1940 כבשו הגרמנים את בלגיה. סבי יעץ לאמי לסגור את החנות שלה ולעבור לגור בביתם ששכן מעל לחנות הבגדים שלהם ב Rue Haute 313 . שבבריסל

זמן קצר לאחר פלישת הגרמנים ניסתה כל משפחת סבי לעבור לצרפת דרך . צרפת הצרפתים אסרו עלינו ועל פליטים נוספים לחצות את הגבול לתוך צרפת . ס בי שהיה מטופל במשפחה גדולה ניגש לקצין גרמני ושאל אותו איך יוכלו לשוב לבריסל והגרמני העמיד לרשותו משאית שאתה שבנו לביתנו. בין השנים 1940 יולי עד 1942 הטילו הגרמנים גזירות מסוימות כגון : עוצר, איסור על טיול בפארקים וגנים ציבוריים Panne la על גבול בסוף יולי 1942 חיי התהפכו. הצווים שהטילו הגרמנים החמירו. ביניהם נשלחה פקודה לכל היהודים , בעלי , משפחה כי עליהם להתייצב בכוחות עצמם, בעיר Malines במרחק 20 ק"מ מבריסל במחנה צבאי בלגי Caserne Dossin שהגרמנים כבשו . אני כבר הייתי בן חמש ואני זוכר התכנסות משפחתית בבית סבי שבה אח של סבי הכה בחזקה על השולחן ואמר: "לא נלך". אמי שכנעה את אבא שלה שהמשפחה ת י שאר בעיר והיא ת י סע למאלין כיוון שהיו שמועות שהגרמנים משחררים אימהות לילדים קטנים. וכך עשתה. עברו מספר ימים ולא ש מעו דבר מאמי. כל אלו עדיין אפשרו חיים סבירים . סבי וסבתי המשיכו לעבוד בחנות הבגדים שלהם.

העיר

ועוד.

מחנה Caserne Dossin במבנה השמאלי ראיתי את אמי בפעם האחרונה

סבי שכנע שכנה לא יהודייה שת י סע אתי אל המחנה ושתוכיח לגרמנים כי לאמי ילד צעיר וכך תש וחרר. נסעתי עם השכנה פגשתי את א וגםמי בנות דודות שלה ושכנות שלנו שהיו במחנה. כמובן שלא שחררו את אמי. יתרה מזאת , רצו להשאיר אותי במחנה. שכנתנו רבת התוש י יה נגשה לקצין גרמני וצעקה לעברו " זה הבן שלי רק רציתי לעזור לשכנתי ". הייתי רק בן חמש וחצי ולא הבנתי אז מדוע אמי הוסיפה ואמרה לקצין " הוא לא הילד שלי הוא הבן של השכנה". במשך שנים הכאיב לי המשפט הזה ו חייתי עם ה התמיהה זו עוד שנים רבות. אמי שלחה גלויות מן

שלוש

המחנה ו בהן ניסתה להרגיע את המשפחה.

2

למנזר

שכנתנו חזרה אתי לבריסל. יומיים מאוחר יותר לקחה אותי דודתי סלין , אחות אמי הצ ע ירה בת ה – 16

Heverlee .

בשם: Les soeurs de la Misericorde - מנזר אחיות החמלה ש סמוכה ה בעיר

Les soeurs de la Misericorde מנזר אחיות החמלה

, כאשר סלין, דודתי הביאה אותי למנזר אני זוכר שהשער הגדול והכבד נסגר מיד עם כניסתי . שמעתי את דודתי בוכה מחוץ לשער ואני בכיתי מהעבר השני של השער. אך שם המנזר העיד על טיבו. זכיתי בו לחיבה ואהבה ולא הייתה בו כל אפליה בין היחס שקיבלו הילדים היהודים לבין אלו הנוצרים. זיהיתי במנזר שלושה ילדים יהודיים שהכרתי כיוון שהיו בני משפחה. היו בוודאי ילד ים יהודים נוספים אך כולנו שמרנו את יהדותנו לעצמינו. במנזר קיבלנו שמות חדשים ו זהות חדשה מלוו במסמכים מזויפים שכללו כתובות ושמות בני משפחה. כל אלה הוכנו בידי ארגון בלגי שטיפל במציאת מקומות מסתור לילדים ולמבוגרים והכנת זהות חדשה למסתתרים. שמי החדש היה Coolman Louis . מן הרגע שהגעתי למנזר לקחה אותי תחת "כנפיה" הרחומות אמנדה, מי שה י יתה נזירה צעירה בשלבים האחרונים של הכשרתה. היא הרגיעה אותי ביומי הראשון ודאגה לי במשך כל התקופה ששהיתי במנזר. באחד הימים יצאנו עם הנזירה א מנדה לטיול בקרבת המנזר. לפתע עבר גדוד של חיילים גרמניים. מרוב פחד שמא אתגלה התחלתי לרעוד בכל גופי. אמנדה שהבחינה במצוקתי אספה סביבה את כל הילדים ואותי החביאה מתחת לקפלי שמלתה. כך הצילה אותי פעם נוספת.

ה

לידינו

3

הנזירה המסורה אמנדה בחגיגה לכבודה במלאת 50 שנים לחייה כנזירה

דודתי חייתה בזהות ב דויה כנוצרייה ואף נשאה צלב גדול על חזה , הגיעה לבקר אותי מדי שבוע בימי ראשון. היא סיפרה לי ש בני המשפחה מקבלים מכתבים מאמי שמוסרת להם שהיא חשה בטוב. עד היום אני מודה לדודתי על השקרים שטוותה עבורי , ושעזרו לי מאוד באותם ימים.

סלין

4

ילדי המנזר והנזירות , אני עומד בשורה שלישית מלמעלה שני משמאל , אמנדה ראשונה מימין

אני מכיר תודה ל דודתי סלין שהגיעה לבקר אותי כל שבוע ובעזרת הטיולים המשותפים שלנו וה סיפורים על שלה , מכתבים הגיעו מ ש , כביכול אמי עודדה אותי ותמכה בי. אני שהיה בביקורים שלה מידה גדולה של סיכון

יודע

אף הסכנות באה לבקר אותי ולעודד אותי .

באותם ימים ואני אסיר תודה לה על ש

בשבוע שהובאתי למנזר מצאו סבי, סבתי ודוד סלין תי ו ופולה מקום מסתור בזכות בעל הבית שלהם בבריסל שהיה ברון מכובד , עשיר ואציל נפש. הוא שיכן אותם בבית שהי ה לו במקום שקט בבריסל . כעבור ימים אחדים מצאה סלין, שהסתובבה בעיר באופן חופשי, מקום לשתי אחיותיה הנוספות אידה ורוזה. הברון שהסתיר את בני משפחתי סגר את החנות של סבי וסבתי ואת דירתם שמעל החנות לאחר שדאג ל ל הוציא ו העביר למקום מ

בטחים

עליהם עד תום המלחמה. כשהגרמנים באו לערוך חיפוש בבניין ושאלו למקום

את כל החפצים שהיו בהם ו

שמר

ם של בני משפחתי ותכולת הבית והחנות ענה להם , הברון ללא חשש , כי אינו יודע . כשהוסיפו ושאלו מדוע אינו משכיר את החנות והדירה שמעליה אמר: " אני לא זקוק לכסף ואתם לא תישארו כאן זמן רב".

ות מצא יה

בתקופה שבני משפחתי מצאו מסתור יהודים רבים שנשארו בעיר ולא מצאו מקומות מחסה היו נחטפים מתוך דירותיהם וכן ברחובות ומובלים לאושוויץ.

אני זוכר סיפור שסופר על בעל בית קפה ברחוב בו גרנו , שמולו גרה א י בעלת חנות בגדים . בעלה נתפס באחת הפשיטות על ה יהודים. ב על בית הקפה בנה עבורה חדר מסתור בדומה לזה שהיה למשפחתה של אנה פרנק ודאג לצרכיה עד סוף המלחמה. יה שה יהודי

5

לקחו אותי מן

האנגלים שחררו את בריסל בארבעה בספטמבר 1944 . בחמישה בספטמבר סבי, סבתי ודודתי

סלין

פרט לכך שאמי לא שבה. לא

המנזר והחזירו אותי לבית שבו גרנו עד פלישת הגרמנים. הכל כביכול חזר לק

דמותו

הייתה לי אמא.

משפחתי ניסתה לברר מה עלה בגורל אמי אצל הצלב האדום. מאוחר יותר החלו מגיעים אנשים שחזרו מהמחנות ואנחנו הסתובבנו ביניהם אוחזים בידינו תמונות של אמי ושאלנו אם מישהו הכיר אותה ויודע מה עלה בגורלה. ברדיו היו מודיעים על זמני הגעת הרכבות, האוטובוסים והמשאיות שהביאו איתם את שורדי השואה. עם כל רכבת שהגיעה עלו בליבי ציפיות התרגשו ותקווה ת יו גדולה אך הן נכזבו פעם אחר פעם. במשך שנים לאחר המלחמה המשכנו לחפש את אמי . חלמתי שהנה אמי תופיע יום אחד כפי שאנשים אחרי ם הופיעו לאחר שנים של העדרות . רק לפני שנים אחדות , בעת ביקורי במוזיאון השואה , במלין נודע לי כי אמי נשלחה לאושוויץ בטרנספורט מספר 2 , אוגוסט ב 1942 וכנראה נרצחה עם הגיעה לאושוויץ. חקרתי את סבי וסבתי לגבי גורלו של אבי. הם סיפרו לי שנרצח באושוויץ. באחד הימים, כשהייתי בן תשע וחצי יצאתי מבית הספר ולפתע ניגש אלי אדם ואמר לי: "אני אבא שלך". זו הייתה פעם ראשונה שראיתי את אבא שלי. שמחתי שיש לי אבא. הוא קנה לי צמיד זהב. הבאתי את אבי אל הסבים שלי. הם השליכו אותו מן הבית יחד עם הצמיד שקנה לי. הם אמרו שהוא אדם רע. אבי תבע את סבי וסבתי למשפט ותבע עלי משמורת. מאחר שעזב את משפחתי עוד טרם לידתי , סבי זכה במשפט וקיבל אפוטרופסות עלי. לאחר שהפסיד במשפט עזב אבי את בלגיה ונסע לפל שת סבי היה אדם מקסים ואהוב. עם סבתי היה לי קשה להתנהל. לא ראיתי אותה במשך למעלה משנתיים ואני מניח שעברה עליה תקופה קשה במסתור וכנראה שהיה לה קשה להסתגל לחיים לאחר מכן . גם להם וגם לי חיכו חיים חדשים ובלתי מוכרים אחרי המלחמה ה . קשה לכך נוסף אובדן ה הנורא של אמי בת - . ם ז'אן סבי וסבתי לא היו מעורבים כלל בחיי ולא ליוו אותי לאירועים בבית הספר. הם לא דברו צרפתית וכל מסמך שהגיע מבית ספר בו למדתי הייתי קורא בעצמי וחותם עליו. בתקופת הלימודים שלי בבית הספר היסודי הייתי ילד פרוע. לסבי ולסבתי לא הייתה שליטה עלי. הם שכרו מורה שילמד אותי בבית לימודי יהדות. המורה שלי מר מייזנר אמר לי "אתה מדבר יידיש עם הסב והסבתא אלמד אותך לקרוא ולכתוב את השפה". הוא גם אמר לי משפט שהפך למעין דגל בשבי לי: "את אמא שלך לא הרגו משום שהייתה דתייה אלא משום שהייתה יהוד י יה. אם לא ת י שאר יהודי היא מתה לשווא". מר מייזנר לימד אותי את ההיסטוריה של עם ישראל, לימודי יהדות, תפילות ועוד. הוא סיפר לי על אלוהים. אני שאלתי אותו "איפה היה אלוהי היהודים במלחמה כי היה זה אלו הים נוצרי שהציל אותי". הוא ענה שיש אל אחד שיש לו שמות שונים. הוא סיפר לי בהרחבה ובהתרגשות על היהודים בפלשתינה שבונים מדינה ואמר : " תהיה גאה ביהדות שלך " . לימודי היהדות הפכו ללימודי ציונות . מורי סיפר לי על הקרבות השונים שהתחוללו בארץ בתקופת מלחמת

ינה.

. הציוני" זרעי הציונות שזרע בי מורי

הנוער " תנועת

הפעי לות הציונית שלי התחזקה כאשר הצטרפתי ל

השחרור.

מר מייזנר נבטו באותם ימים והתממשו שנים רבות מאוחר יותר כשכל משפחתי עלתה לארץ .

עם הזמן אחיותיה של אמי נישאו אחת אחר השנייה ונשארתי לגור לבד עם סבתא וסבא. שוב חשתי נטישה מצד בני המשפחה. עזיבתן תייה ה מאוד קשה עבורי . כל הזמן הציקה לי שאלה שלא הרפתה: "למה נתתם לה (לאמי) ללכת"? כמובן שלא יכולתי לשאול א ת בני משפחתי ונותרתי עם השאלה הבלתי פתורה עד היום.

6

לא הי

עד כמה שניתן כדי להימנע מעימותים עם סבתי. הרגשתי היא ש

השתדלתי להימצא בבית עט ומ זמן

יתה

ואני לא הייתי את ה . חיפשתי מקומות שהרגשתי בהם טוב יותר. זאת מצאתי בתנועת "הנוער הציוני". התנועה מלאה תפקיד מרכזי בחיי. פעמיים בשבוע נפגשנו לפעולות ובימים אחרים נפגשתי עם חברים מהתנועה.

אתי

עם חברי התקיימו בבתים שלהם הם מעולם לא התארחו בבית סבי וסבתי.

הפגישות

ואני היינו חברים בנפש ואני ראיתי בה אחות , כזו שמעולם לא הייתה לי

בתנועה הכרתי את מוניק.

היא

. אמה של מוניק נשאה בשנית ולמוניק היה קשה

במציאות . אמה קבלה אותי במאור פנים ומצאתי אצלם בית חם

האחד בשני ולהבין האחד את השני. מוניק

עם בן הזוג החדש. לשנינו היו קשיים בבית ויכולנו לדבר עליהם

ך לתמו

לשמחתי , כעבור שנים

והייתה לצדי בכל הצמתים החשובים בחיי

הייתה דמות מאוד משמעותית

כנער.

עבורי

, אשתי מוניק ובעלה מצאו אתה שפה משותפת ואנחנו בקשרים חמים עד היום.

כאשר הכרתי את ג'ולייט

דמות נוספת חשובה בחיי ליוותה אותי מאז שהייתי בן תשע. דודתי פולה , שגרה סמוך לביתנו, ילדה את בתה רשל ונפשי נקשרה בנפשה של התינוקת . טיפלתי בה ונהגתי לקחת אותה לטיולים בעגלה. כשהייתי חוזר מבית הספר ידעתי שיש לפחות נפש אחת שמחכה לי ומקבלת את פני באהבה ובשמחה גדולה. עד היו ם יש בינינו קשר טוב. כשהגעתי למצוות , הלכנו לבית הכנסת ועליתי לתורה בבוקר. לאחר מכן חזרנו הביתה. לא נערכה מסיבה לכבודי, ולו צנועה, והחנות של סבי וסבתי ה י יתה פתוחה כרגיל. הייתי ילד מאוד רגיש ו זה פגע בי שא י רוע כה חשוב בחיי לא קבל תשומת לב ראויה. 15 עזבתי את הבית ועברתי את הגבול לצרפת. לסבתי הייתה אחיינית שחיה בבלגיה , אך גורשה ממנה ועברה לצרפת בשנת 1939 לפני המלחמה , בגלל השתייכותה למפלגה הקומוניסטית. היא ובעלה היו אנשים חמים ומאירי פנים. הכרתי אותם מביקוריהם בבית סבי וסבתי אחרי המלחמה. שהיתי בביתם כעש רה ימים ו הגיע אז אחד מדודי מבלגיה והחזיר אותי לשם. לאחר מספר חדשים חזרתי על המעשה . בפעם הז ו הלכתי לשמוע את ' ורג 'ג בראסנס שמאוד אהבתי. שוב החזירו אותי לבריסל . י לפנימ יה ליד הגבול עם צרפת. זו הייתה הח לטה של המשפחה המורחבת שלי. הם חשבו ששם יהיה לי טוב יותר. אני הסכמתי למעבר. זה היה בית ספר שהתמחה קבט סטיל ובעיקר במלאכות הסריגה. למדתי טכנאות והנדסת סקט טיל. למדתי שלוש שנים וסיימתי כטכנאי קט סטיל. בסופי שבוע לעיתים חזרתי הביתה או שהייתי עובר לעיר הסמוכה Lille . בצרפת בתנועת הנו ר שלי ע ביקשו ממני לנסות ולהקים בליל סניף של ה"נוער הציוני". רב בית הכנסת בליל קישר אותי עם משפחה יהודית שאיתרה מקום עבור התנועה וכך התחלתי להגיע כל סוף שבוע לליל והקמתי את סניף התנועה בעיר. בטורנה כתבתי מכתב לארץ למדו ר לחיפוש קרובים. הצגתי את עצמי ו סיפרתי שיש לי אבא בארץ וביקשתי שינסו למצוא אותו. הגיעה תשובה והתחלתי להתכתב עם אבי. ההתכתבות נמשכה שנה וחצי. התברר לי שאבי נשא בשלישית. להתכתבות לא היו תוצאות. אבי לא התעניין בי ואני לא התעניינתי בו . בשנת 1954 עזבתי את טורנה באמצע לימודי והגעתי לארץ ל משך שנה למכון למדריכי חו ץ בירושלים. למדתי ו עברית גרתי לעיתים קרובות בקיבוץ אושה. גם אז לא היה לי קשר עם אבי. בביקור זה הלכתי לבקר את בן דודו של סבי בחיפה והתקבלתי בביתם בחום ובאהבה. בנו ביקר אותנו בבלגיה בהיותו קצין ב"צים". זו הייתה פעם ראשונה שראינו קצין ישראלי לבוש מדים וחשנו גאווה רבה. בגיל 15 וחצי עזבתי באופן סופי את הבית ועברתי לעיר Tournai בה ה בתקופ

גיל ב ערךב

למדתי

7

חזרתי לטורנה ולמדתי שם שנה נוספת. כשחזרתי באופן סופי לבריסל גרתי בעיקר אצל סבי וסבתי וביקרתי את רשל בת דודתי.

בגיל 20 התגייסתי לצבא הבלגי. כיהודי ממני לשרת בגרמניה שם היה לבלגיה בסיס י צבא לאחר המלחמה. באותה שנה הכרתי גם את ג' ולייט אשתי בחוף הים. נשאנו במרץ, 1959 בחתונה גדולה בהשתתפות המשפחות משני הצדדים.

מנעו

יום הנישואים שלנו מרץ, 1959

עוד לפני החתונה פתחתי חנות נעליים ומאוחר יותר עברתי לעסוק בט ק סטיל. הייתי סוכן נוסע של שתי חברות טכסטיל בבלגיה ובלוקסנבורג. נולדו לנו שני ילדים פיליפ וז'אן שנקראת על שם אמי. היו לנו חיים טובים בבריסל עם חברים רבים. היה לי מוט ו Les copains d`abord : כלומר חברים תחילה . בשנת 1983 הגשמנו את החלום הציוני של שנינו , שהתעורר אצלי בזכות המורה שלימד אותי יהדות וציונות, ועלינו לארץ. הילדים שלנו הקדימו אותנו. בננו פיליפ עלה ב 1980 למד במכינה ואחר כך באוניברסיטת באר שבע. ז'אן נישאה בבריסל בשנת 1982 ושבועיים לאחר החתונה הזוג עלה לארץ. כאשר עלינו ארצה בחרנו לגור ברעננה. פתחנו בה חנות לצילום "סטודיו גולד". החנות ה י יתה בבעלותנו במשך 22 שנים ולאחר מכן פרשנו לגמלאות.

לפני 12 שנים נודע לי כי לאחר שאבי נפרד מאמי הוא נישא בשנית ונולדו לו שני ילדים. אשתו והילדים נספו בשואה.

-כ

8

לג'ולייט ולי יש שבעה נכדים: דבורה, שלי, נטלי, קרן, אייל, דפנה, אורן. אנחנו מאוד קשורים לנכדים שלנו והיינו מאוד מעורבים בגידולם. יש לנו חמישה נינים: אביגיל, אופק ו אביב הם ילדיה של הנכדה ששמה שלי. שקד ואייל התאומים הם ילדיה של הנכדה הבכורה דבורה. לשמחתנו אנחנו משפחה שכול ה חיה בארץ ושמתקיימים בה קשרים קרובים וחמים בין כולנו. גידלנו משפחה לתפארת ועל כך גאוותנו.

משפחת גולדמן המורחבת

ז'ולייט ואני מרגישים שאנחנו נושאים לפיד של מסורת, תרבות וציונות שצריך למסור אותו הלאה מדור לדור וכך השתדלנו לעשות במהלך חיינו .

9

http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html