סיפור חיים - סיפורו של נתן גולדמן

לקחו אותי מן

האנגלים שחררו את בריסל בארבעה בספטמבר 1944 . בחמישה בספטמבר סבי, סבתי ודודתי

סלין

פרט לכך שאמי לא שבה. לא

המנזר והחזירו אותי לבית שבו גרנו עד פלישת הגרמנים. הכל כביכול חזר לק

דמותו

הייתה לי אמא.

משפחתי ניסתה לברר מה עלה בגורל אמי אצל הצלב האדום. מאוחר יותר החלו מגיעים אנשים שחזרו מהמחנות ואנחנו הסתובבנו ביניהם אוחזים בידינו תמונות של אמי ושאלנו אם מישהו הכיר אותה ויודע מה עלה בגורלה. ברדיו היו מודיעים על זמני הגעת הרכבות, האוטובוסים והמשאיות שהביאו איתם את שורדי השואה. עם כל רכבת שהגיעה עלו בליבי ציפיות התרגשו ותקווה ת יו גדולה אך הן נכזבו פעם אחר פעם. במשך שנים לאחר המלחמה המשכנו לחפש את אמי . חלמתי שהנה אמי תופיע יום אחד כפי שאנשים אחרי ם הופיעו לאחר שנים של העדרות . רק לפני שנים אחדות , בעת ביקורי במוזיאון השואה , במלין נודע לי כי אמי נשלחה לאושוויץ בטרנספורט מספר 2 , אוגוסט ב 1942 וכנראה נרצחה עם הגיעה לאושוויץ. חקרתי את סבי וסבתי לגבי גורלו של אבי. הם סיפרו לי שנרצח באושוויץ. באחד הימים, כשהייתי בן תשע וחצי יצאתי מבית הספר ולפתע ניגש אלי אדם ואמר לי: "אני אבא שלך". זו הייתה פעם ראשונה שראיתי את אבא שלי. שמחתי שיש לי אבא. הוא קנה לי צמיד זהב. הבאתי את אבי אל הסבים שלי. הם השליכו אותו מן הבית יחד עם הצמיד שקנה לי. הם אמרו שהוא אדם רע. אבי תבע את סבי וסבתי למשפט ותבע עלי משמורת. מאחר שעזב את משפחתי עוד טרם לידתי , סבי זכה במשפט וקיבל אפוטרופסות עלי. לאחר שהפסיד במשפט עזב אבי את בלגיה ונסע לפל שת סבי היה אדם מקסים ואהוב. עם סבתי היה לי קשה להתנהל. לא ראיתי אותה במשך למעלה משנתיים ואני מניח שעברה עליה תקופה קשה במסתור וכנראה שהיה לה קשה להסתגל לחיים לאחר מכן . גם להם וגם לי חיכו חיים חדשים ובלתי מוכרים אחרי המלחמה ה . קשה לכך נוסף אובדן ה הנורא של אמי בת - . ם ז'אן סבי וסבתי לא היו מעורבים כלל בחיי ולא ליוו אותי לאירועים בבית הספר. הם לא דברו צרפתית וכל מסמך שהגיע מבית ספר בו למדתי הייתי קורא בעצמי וחותם עליו. בתקופת הלימודים שלי בבית הספר היסודי הייתי ילד פרוע. לסבי ולסבתי לא הייתה שליטה עלי. הם שכרו מורה שילמד אותי בבית לימודי יהדות. המורה שלי מר מייזנר אמר לי "אתה מדבר יידיש עם הסב והסבתא אלמד אותך לקרוא ולכתוב את השפה". הוא גם אמר לי משפט שהפך למעין דגל בשבי לי: "את אמא שלך לא הרגו משום שהייתה דתייה אלא משום שהייתה יהוד י יה. אם לא ת י שאר יהודי היא מתה לשווא". מר מייזנר לימד אותי את ההיסטוריה של עם ישראל, לימודי יהדות, תפילות ועוד. הוא סיפר לי על אלוהים. אני שאלתי אותו "איפה היה אלוהי היהודים במלחמה כי היה זה אלו הים נוצרי שהציל אותי". הוא ענה שיש אל אחד שיש לו שמות שונים. הוא סיפר לי בהרחבה ובהתרגשות על היהודים בפלשתינה שבונים מדינה ואמר : " תהיה גאה ביהדות שלך " . לימודי היהדות הפכו ללימודי ציונות . מורי סיפר לי על הקרבות השונים שהתחוללו בארץ בתקופת מלחמת

ינה.

. הציוני" זרעי הציונות שזרע בי מורי

הנוער " תנועת

הפעי לות הציונית שלי התחזקה כאשר הצטרפתי ל

השחרור.

מר מייזנר נבטו באותם ימים והתממשו שנים רבות מאוחר יותר כשכל משפחתי עלתה לארץ .

עם הזמן אחיותיה של אמי נישאו אחת אחר השנייה ונשארתי לגור לבד עם סבתא וסבא. שוב חשתי נטישה מצד בני המשפחה. עזיבתן תייה ה מאוד קשה עבורי . כל הזמן הציקה לי שאלה שלא הרפתה: "למה נתתם לה (לאמי) ללכת"? כמובן שלא יכולתי לשאול א ת בני משפחתי ונותרתי עם השאלה הבלתי פתורה עד היום.

6