סיפור חיים - סיפורו של שלום-זאלו פרינץ
לא הייתה לנ ו אפשרות לחזור הביתה מאחר שהדירות של ה יהודים שפונו הוחרמו וננעלו .
ו אדגר וולפגנג , נלקחו למחנות כפייה בגרמניה .
, אסתר ושני אחיי הגדולים ,
אחותי הגדולה ,
. ארנו ואני
, מרגוט
, אדית
נשארנו ארבעה ילדים עם אימא ,
אבל אז נעצרנו והובלנו
חָבַרנו למשפחות יהודיות נוספות , והתחלנו לחפש מקום להשתכן . בו
לתחנת הרכבת המקומית . העלו אותנו עם כל האחרים וכל המטלטלים על קרונות בקר ,
בטרנספורט לאושוויץ או לטרז י נשטט .
, ליעדה היינו תקועים
ברכבת הזאת , שנסעה כל הזמן קדימה ואחורה , ומשום מה לא הגיע ה
כשבועיים או שלושה , הייתה תחושה של חנק ואני זו כר שטיפסתי אל חלון מסורג בפינה כדי
, הילדים להביא מים חמים מהקטר . לא
לשאוף אוויר . לפעמים הרכבת עצרה ושלחו אותנו ,
שמידי פעם פתחו את
היה מזון והמעט שהבאנו מהבית לא הספיק . מאוחר יותר סוּפַר לנו
והושלכו גופות החוצה .
ות הדלת
באחת התחנות , בפרבר של ברסלאו , הורו לנ ו לרדת . מאוחר יותר אחיותיי סיפרו שגרמנים
שהכירו את משפחתנו הורידו אותנו מהרכבת , וכך ניצלנו בדרך נס . זה היה באביב 8322 אז ו
התחילו הפצצות של בעלות הברית .
אימא הצליחה לאתר את אחותי ואת שני אחיי הגדולים שנלקחו למחנות עבודה .
אחותי
עבדה במיון חפצי יהודים בא צטדיון ענק (Jahundert Halle) במרכז ברסלאו , שבו
אסתר
, קורצבך גרינטל ,
( שונים
אספו את רכוש היהודים , ואחיי , יהודה וזאב , עבדו
במחנות כפייה
,) נייסה בעבודות של כריתת עצים ובמפעלי ציוד ותחמושת שונים של הגרמנים ".
, רוזן - גרוס
קצבת תלושי המזון שהמשפחה קיבלה בגין האב שעקבות יו לא נודעו הופסקה , והחלו נדודים
בין הכפרים בחיפוש אחר מזון .
" היה חורף קר מאד , לא היו לנו נעליים , ועטפנו את הרגליים בניירות עיתונים שמצאנו .
ביקשנו רשות מהאיכרים ללקֵט את שאריות תפוחי האדמה וסלק הבהמות שנותרו קפואים
." באדמה
הגרמנים החלו להרגיש את תבוסתם המת קרבת והחלו לנוס .
" מצאנו מקלט ב בתים מופגזים נטושים שמקלטיהם לא נפגעו בהפצצות . התגוררנו במקלטים
, כאלה כמה משפחות יחד . מצאנו שם שקי קמח , סוכר וצנצנות של פירות וירקות כבושים ,
כנהוג באותה תקופה . היינו מוגבלים בתנועה . מותר היה לנוע רק בלילה , כשאנחנו עונדים ,
, ן כמוב את הטלאי הצהוב . כילדים לא הבַנו הרבה והמשכנו לשחק . הגרמנים שנָסו על נפשם
5
Made with FlippingBook Online document