סיפור חיים - סיפורו של שלמה דרוקר
אמא ממשיכה לעבוד במאפיית הוריה.
עד היום אני יכול להריח את ריח החלות, הכ יסונים, והבישולים הטעימים של אמא .
המצב הכלכלי לא היה טוב. גרנו בשני חדרים גדולים וישנו על מזרנים.
הייתי תלמיד טוב ושקט, למדתי בבי"ס פולני. שמרנו בבית על כשרות ועל השבת. באזור שגרנו היו כמעט רק יהודים, כך שגם חברי היו יהודים. מידי פעם בחופש ה מביה"ס נסענו אחותי ואני להתארח בכפר סמוך. אני זוכר שישנו בכפר על ערמת קש באסם.
אחה"צ הלכנו ל"חיידער" וכשחזרנו הכנו את שיעורי הבית של בית הספר.
כך היה עד שנת .1939
אבא שלי שמע על תחילת המלחמה, וללא היסוס החליט שכל המשפחה שלנו מתארגנת לברוח.
ארזנו מעט מטלטלים ועלינו על העגלות הרתומות לסוסים.
התקופה היי תה חודש ספטמבר, הקור היה חזק, ואנחנו צועדים לכיוון גבול רוסיה, מרחק של כמאה ק"מ במשך ארבעה ימים...
הצלחנו פה ושם לישון בדרך באסמים בכפרים שעברנו.
הגענו עד העיר לבוב, פולין, ושם עצרנו כי אחד היהודים נתן לנו מקום באסם שלו.
שבוע אחר כך הגיעו כבר הגרמנים ל אזור. ראיתי אותם צועדים ברחובות..
אבי, שידע גרמנית בגלל שירותו בצבא האוסטרי בתקופת מלה"ע הראשונה, פנה לחיילים הגרמנים ושאל האם ניתן לחזור לעיר שלנו? בתשובה הם אמרו שאין בעיה "כל הדרכים פתוחות"... ואפילו אמרו לאבי, כדי להגביר את האמון בתשובתם: "אנחנו אוסטרים ולא גרמנים"...
אבא מחליט לחזור.
יצאנו לדרך והספקנו להגיע עד פשמישל , לפני העיר לבוב, חצי מהעיר פשמישל הייתה שייכת לרוסים , כשנהר הסן חוצץ.
אחרי שנת 1945 חזרה העיר לפולין.
אבי מצא במקום מישהי שהכיר מתקופת מלחמת העולם הראשונה, והיא נתנה לנו להיכנס למרתף עמוק בביתה, שהחלון שבו היה בגובה המדרכה. יכולנו לצאת לקניות. נשארנו שם כחודשיים, עד שהרוסים החלו לבדוק ולערוך רשימות מי מקומי ומי לא.
3
Made with FlippingBook. PDF to flipbook with ease