סיפור חיים - סיפורו של שמואל וולף

שמואל וולף (פולין) . תיעדה: שרה טור

נולדתי בפולין בעיר מינסק מאזוביצקי ( Minsk Mazowiecki ,) (ששכנה לא רחוק מוורשה באזור מוזובה ( MAZOVA ) שבפולין.

אבי, פרץ וולף, נולד בשנת 1906 ב קאלושין שבפולין , ליוסף הירש וולף ורחל לאה רוזנבלום.

לסבתי, רחל לאה , היו חמישה אחים ואחיות: משה , שמואל, זאב, יוסף ושיינדל . לסבא יוסף הירש , היה אח ושמו יונה ואחות חנה שנישאה לבן משפחת הימלפרב.

לסבי, ש היה סוחר בעור ות ופרוו ת, ולסבתי רחל לאה נולדו חמישה בנים: ישראל , פרץ - אבי שנישא למלכה מטושבסקי , ראובן, ש נפטר לפני המלחמה, שייע וו יקטור . האחים: ישראל / שרוליק, פרץ, ראובן ושייע - השתתפו בנבחרת כדורסל.

האחים היו מרדנים, שלא הלכו בעקבות האב אלא הצטרפו לתנועה הקומוניסטית, דבר שגרם ללא מעט צרות בבית. לא אחת נערכו חיפושים של המשטרה אחר חומר תעמולה קומוניסטי וגם מאסרים של ישראל ואבי. הקשר בין חמשת האחים היה חזק, עזרה ותמיכה בכל עת.

דודי שייע לאחר שחרורו מהצבא האדום

הורי התחתנו ב 1932- במינסק מאזוביצקי.

1

אבי היה סנדלר ואמי , ש לא אהבה את המקצוע שבחר, דחקה בו להחליף מקצוע . ואבי , שרצה לשאת את אימי הח ל לעבוד כ צבע וזגג. אני נולדתי ב 1933- ו שלוש שנים אחרי נולדה אחותי יוספה. בשנת 1936 התרחש פוגרום גדול באזור ש ל נו, ויהודים רבים נרצחו. הילדות שלי הייתה מאושרת למרות שהורי חיו בדוחק בדירה שכורה, אבל אנחנו ה ילדים לא הרגשנו כל מחסור. אהבנו לטייל לאורך ה נהר שחצה את העיר, הסתובבנו ב גני ה עיר המוצלים , ליד משפחות וילדיהם ש ערכו פיקניקים . אימי היטיבה לשיר, וקולה הנעים מעורר בי עד היום געגוע. העיר שלנו הייתה במרחק של 40 ק"מ מו ורשה , ממנה הביאו סחורות וכל מה שחסר בעירנו. המצב הכלכלי בבית היה קשה. אבי, שהיה קומוניסט שירת בצבא הפולני . השלטונות הפולנים לא אהבו קומוניסטים , ולכן רדפו אחרי אבי בשל היותו קומוניסט ואף הכניסו אותו לכלא מספר פעמים. לא רק אבי היה קומוניסט, גם כל אחיו היו קומוניסטים. אימי, מלכה למשפחת מטושבסקי, בת ל מוטל ורייזל, גרה במינסק מזוביצקי . אימי היתה אחת מ 13 אחים: יוספה , אלעזר, שייע , חסקל , מלכה – אימי, לייזר, חווה, ישראל, אליעזר, צירל, חנה, יוסף ו רייזל.

דודי, יוסף מטושבסקי, מבקר את משפחת וולף

סבא מוטל היה סנדלר וחכר גם מטע תפוחים מעשיר פולני לא רחוק ממינסק מזוביצקי. כך הצליחה משפחת סבי להתפרנס יפה, והילדים אהבו לאכול תפוחי ם ישר מהעץ. אני זוכר את הימים המאושרים שאפשרו לי לבוא למטע התפוחים של סבא ולאכול תפוח שזה עתה נקטף.

2

רוב משפח ת סבי (הורי א ימי) נספו בשנת 1943 בטרבלינקה. נשארו בחיים אמי מלכה, והאחים יוסף, חנה ו יוספה שעלו לארץ ישראל לאחר המלחמה ונפטרו בישראל. דודי, יוסף הגיע לארץ בשנת 1990 מקויבישב שברוסיה, עם אשתו רימה, בנו מיכאל ואשתו לריסה והבנות לנה וסו ניה. הזיכרון הראשון שלי ממלחמת העולם השנייה בפולין, כ שהבית שלנו ברחוב המרכזי במינסק נשרף בהפצצת הגרמנים ב - 12.9.1939 , מספר ימים לאחר פרוץ המלחמה. לאחר שריפת ביתנו, עברנו לגור אצל סבא מוטל מטושבסקי. אבא שהיה יהודי וקומוניסט, הבין שצריך לברוח , ו החליט לברוח לעיר ביאל י סטוק שהייתה עדיין בשליטת הרוסים. שהינו אצל סבא שבועיים, ואז הגיעה הודעה מאבי שעלינו לברוח ולהצטרף אליו. קבוצת צעירים החלה להתארגן לבריחה, ביניהם היו שני דודים שלי, החייטים, ויקטור ויוסף.

דודי ויקטור

ויקטור ויוסף, שגרו לפני המלחמה בוורשה, ברחו לביאליסטוק וחזרו למינסק כדי לעזור למשפחה שלנו בבריחה לביאליסטוק.

נסענו על עגלה רתומה לסוסים לנהר בוג, ו בלילה חצינו את הנהר בסירה. בצד ממנו באנו, היו גרמנים שעזרו לנו להיכנס לסירה , ובצד השני היו רוסים שירו באנש ים שרצו לעבור את הנהר. אחרי ש חצינו את הנהר מי שהו צעק "צריך לרוץ לתחנת הרכבת". השעה הייתה שעת לילה , פ חד וחוסר ידיעה... אי מי תפסה בידה של אחותי יוספה , איש זר נתן לי יד ורצנו... בבוקר, כשהגעתי לתחנת הרכבת, חששתי שנשארתי לבד ואז פגשתי את אמי ואת יוספה. הגענו לביאל י סטוק ופגשנו את אבי שקיבל דירה במקום מרכזי בעיר, בזכות היותו קומוניסט. כל המשפחה , שהצליחה לברוח גרה אצלנו בבית. אבי, מבלי לחשוב פעמיים, נענה להצעה ו קיבל אזרחות סובייטית .

3

בזכות האזרחות הסובייטית המשפחה שלנו נשלחה למגניטוגורסק שב חבל אורל , שנחשב מקום בטוח.

י וספה, אחותה הגדולה של אמי, ו בעלה, סרבו לקבל אזרחות סובייטית , נחשבו כאויבים בעיני הרוסים ונשלחו בקרונות בקר לקומי, אזור נידח בצפון סיביר.

ב - 1.1.1940 הגענו בקרונות משא למגניטוגורסק , רוסיה. ה רבה פליטים הגיעו איתנו ונשלחנו מייד לבית המרחץ לעבור חיטוי. אני זוכר היטב שה נשים נבדקו ע"י גברים ו ה גברים נבדקו ע"י נשים ( אולי דרך נוספת להשפלה) .

התגוררנו ברחוב Sako-Vanseti 5 במגניטוגורסק. בדירה זו, גר ו כבר איתקה וישראל, הצטרפו הדודים שייע, חנה, יוסף , ויקטור, אני, אחותי ואמי.

אבי וחלק מאחיו דאגו לבני המשפחה שנשארו במינסק מזובייצק, וקיבלו אישור מהשלטונות לשלוח חבילות עד ארבע ה קילו, פעם בחודש לפולין.

דודיי, ויקטור ויוסף , קבלו עבודה בתחנת הרכבת. העבודה הייתה קשה והיה קר מאוד. הם קבלו בגדים חמים ממולאים ב צמר גפן וגם אוכל, והיו שמחים בחלקם. לאחר זמן מה, אבי וקרובים אחרים חשבו שהמלחמה בפולין הסתיימה ואפשר לחזור הביתה. ויקטור ויוסף, כחייטים, נסעו למינסק עיר הבירה של בלארוס. אולם השלטונות לא הרשו להם להישאר במינסק ו הם עברו לעיירה קטנה סמילוביץ'. משפחתי הצטרפה אליהם לסמילוביץ, ו אמי התפרנסה מתפירת חזיות במכונת תפירה שתמיד הייתה איתה. אני זוכר שעזרתי לאמי להפוך את כתפיות החזיות

כדי שהתפרים לא יראו. הורי הצליחו להתפרנס. ויקטור ויוסף עב רו ל גרודנסק ועבדו בה כחייטים.

ביוני 1941 הגרמנים הגיעו לבלרוסיה והתחילו הפצצות כבדות גם בגרודנסק וגם בסמילוביץ'.

ויקטור , אח של אבי , הגיע לסמילוביץ' מגרודנסק כדי לעזור למשפחתנו להגיע ל תחנת הרכבת ב גרודנסק , אך כבר לא היו רכבות ולא היה מי שיכול לעזור.

נסענו בעגלות ובדרך מסמולוביץ ' שמע אבי הודעות חוזרות ונשנות ברמקולים : ” מי שיודע להחזיק רובה והיה פעם בצבא מתבקש להתנדב לצבא האדום ." אבי, לא חשב פעמיים ומיהר לעזוב ול התגייס לצבא. כל חייה אימי הזכירה בכאב את העובדה שנותרה לבדה כשאבי בצבא .

4

אבי , פרץ, בצבא הפולני (עומד שני משמאל)

אני ואחותי יוספה נשארנו עם אימי ו התחלנו ללכת ברגל. אמי וויקטור החזיקו לסירוגין את יוספה הקטנה על הידיים כל הדרך. הפצצות הגרמנים בגרודנסק לא פסקו וקול ן ליווה אות נו כל הדרך. חלפנו על פני העיר, הגענו למיצ' ורינסק ליד העיר מוג יליב, ש היה סובחוז, משק חקלאי ממלכתי סובי יטי, שם הפיקו כבול ששימש לחימום (כ תחליף לפחם). נשארנו שם 3 חודשים כדי להרוויח כסף. העבודה בהפקת כבול הייתה קשה , נאלצנו לעמוד במים, להוציא את הכבול מהבוץ ולייבש אותו. במהלך שלושת ה חודשים, יוספה אחותי ואני חלינו , ויקטור ואימי עבדו קשה כדי לאסוף כסף ל נסיעה ב רכבת שת י קח אותנו מזרחה. הצלחנו להגיע למוג י ליב ולהיכנס לרכבת דחוסה באנשים ה ממהרים לברוח, והגענו לבסוף לאחר תלאות ל מגניטוגורסק ביולי .1941 גרנו בביתם של איתקה וישראל. ויקטור, לא הורשה לה י שאר בעיר , מאחר ש הוא עזב את העיר בשנת .1940 בשנת 1942 חזר אבי פצוע קשה ברגלו מהמלחמה. אבי נפצע כבר בתחילת המלחמה, נותר מדמם בשדה הקרב והועבר אח"כ לבית חולים צבאי. הישרדותו של אבי השפיע ה לטובה על עתיד משפחתנו. אבי הוכר כנכה מלחמה והיה זכ אי למספר הטבות כמו קצבה ודיור. בדירה היה ת נור פחמים קטן שיצאו ממנו שיירות של ג'וקים, בחצר היו ש ירותים, ומים שאבנו מהבאר. בחורף התקשינו להגיע לבאר ולשירותים ונאלצנו להשתמש בדליים. אימי הקימה גינת ירק קטנה ליד ה בית שסיפקה לנו מעט ירקות לאכילה.

בשנת 1943 התחלתי ללכת לבית הספר בהיותי בן 10 . לא היו לנו כסף לקנות מחברות ולכן השתמשתי ב עיתונים וכתבתי בין השורות של העיתון.

5

אני זוכר שגם בגדים לבית הספר חסרו. ביום שהיה צריך להגיע עם חולצה לבנה כדי להצטלם לתמונה , הגעתי בבגד אחר ונאלצתי להסתתר בשורה האחרונה כדי שלא אבלוט . גם האוכל היה מצומצם. אט אט מצב האוכל והבגדים השתפר בזכות ההטבות של אבי כנכה מלחמה.

בשנת 1943 נולד אחי חיים ושנתיים לאחר מכן בשנת 1945 נולדה אחותי הקטנה לובה.

המשפחה מנתה 4 אחים ואחיות – בן, בת, בן ,בת.

חיים, לובה ואימי

המלחמה נגמרה אך עדיין הסובייטים לא א פשרו ליהודי פולין לצאת ולחזור לארצם. רק בשנת 1946 הותרה החזרה לפולין. בהסכם בין הסובייטים לפולין , אבל לא לעיר מולדתם אלא אילצו אותם לעבור לערים גרמניות שסופחו לפולין, שכונו " השטחים המשוחררים ," לאחר שתושביהן הגרמנים הוכרחו לנטוש אותן.

הדרך היי תה ארוכה . עברנו תחנות רכבת רבות בדרך , אך לא הותר לנו לרדת בשום תחנה , עד היעד שהוגדר עבורנו מטעם השלטונות שהוא שצ'צ'ין. דירות ובתים בעיר ננטשו ע"י הגרמנים אחרי המלחמה, וכל מי שהגיע לעיר ניסה לתפוס לעצמו דירה טובה. אנחנו הצלחנו למצוא דירה במרכז העיר. בעיר שררה אווירה של אלימות ואי סדר. שוד, רצח ואונס רבים אירעו בה. הורי חששו ולכן התמקמנו ב מרכז העיר .

6

אבי, שהיה נכה מלחמה, קיבל אישור לפתוח מסעדה קטנה בעיר, ואח"כ רכשו הורי קיוסק קטן.

התנאים בעיר היו סבירים, אבל האנטישמיות במקום גברה, ובשנת 1946 מתחיל אבי לחשוב על עלייה לארץ. כהכנה לעלייה הצטרפנו אחותי ואני לתנועת הנ ו ער הציונית "קואורדינציה" – לגאולת ילדים יהודים. במסגרת התנועה שהינו בקיבוץ שהוקם בשצ'צ'ין, במחנה צבאי בגרמניה, ואף הגענו לפריז, שם ביקרנו באופרה ובגני ורסאי. היו תקופות שהמסע במסגרת תנועת הנ ו ער לא היה קל . המשמעת חמורה . מידי פעם קיבלנו חבילות של בגדים ושוק ולד שהמתיקו מעט את השהות במחנה. אני זוכר עד היום לטובה את המדריכים שהיו בקיבוצי תנועת הנ וער "קואורדינציה".

7

8

המדריכים זליג וצבי

המדריך צבי וההקדשה שלו

9

ויקטור וחווה, יוספה ושמואל

הדוד ויקטור מבקר בגרמניה.

דודי ויקטור ואשתו חווה מבקרים אותנו בגרמניה – ב תמונה אחותי יוספה ואני

10

אבי ביקש ממני ומיוספה לחזור לשצ׳צ׳ין להיות עם המשפחה, מאחר שלא ניתן היה לעזוב את פולין. בשצ׳צ׳ין למדנו בהתחלה בבתי ספר יהודיים ו אני הספקתי ללמוד שנתיים בפוליטכניון.

מפת הנדודים שלנו

11

בשנת 1956 הותר לנו לעלות לארץ , אישור שניתן ע ״י הנשיא הפולני גומולק ה. נסענו לוינה, משם לאיטליה וממנה בא ו ניה לארץ. גרנו ליד טבריה אך החלטנו לעבור למרכז. עברנו לחולון לדירה קטנה וחיינו בצפיפות גדולה . עם עלייתנו לארץ נאלצו הורי לעבוד קשה לפרנס ת המשפחה ו עבדו בכל עבודה מזדמנת. לאחר זמן מה אבא הוכר בארץ כנכה מלחמה והתחיל לקבל קצבת נכות מהאוצר , שאפשרה לנו להתקיים בצורה סבירה. אבי, שהיה איש עקרונות, וציוני נלהב, פעל רבות למען הזולת , ת רם כס פים להקמת מצבת יהודי מינסק מוזוביצקי וגם השתתף בהוצאת ספר על קהילת העיר, עזר לקרובים, שכנים וחברים, ו היה כל כולו עסוק בתרומה לחברה.

אמי לא התלהבה מ הפעלתנות של אבי, שבגללה נעדר הרבה מהבית , ו הזכירה לו את תקופת ה צבא הרוסי , תקופה בה נשארה גם אז לבד עם הילדים .

אחותי יוספה החלה לעבוד לפרנסת המשפחה כמוכרת בחנות בגדים בדרום תל אביב, חיים ולובה הלכו לבית הספר, ואני רציתי להמשיך את הלימודים שהתחלתי בפולין ולכן נרשמתי לטכניון בחיפה ללימודי הנדסת מכונות. בחיפה גרתי עם שותף. הלימודים היו קשים מאוד, מבחינת השפה ומבחינה כלכלית.

בשיעורי האנגלית שלמדתי במסגרת הלימודים, פגשתי את אשתי לעתיד, מינה (מנואלה) , שלמדה כימיה בטכניון.

12

פרשתי מהלימודים והתגייסתי לצבא. אך ל אחר השחרור חזרתי והשלמתי את ה לימודים, וסיימתי כמהנדס מכונות.

בשנת , 1964 בחיפה נשאתי את מינה לאישה

13

14

מינה , שהיא גם שורדת שואה, ואני הקמנו משפחה לתפארת .

למינה ולי שני ילדים, ניר יליד 1965 , בוגר הטכניון ואיריס ילידת , 1969 בוגרת אוניברסיטת ירושלים, וחמישה נכדים מוכשרים: נעה, ניב, דן, שניר וניצן. ניב השתחרר לאחרונה משירות כלוחם ביחידה מובחרת, דן ושניר התגייסו באוגוסט 2022 ל יחידות קרביות מובחרות .

המשפחה היא עדות ליכולת לנצח

עם מבט אופטימי לעתיד!

נה נובמבר

רעננה, נובמבר .2022

15