סוניה הרטמן - תחנות חיי

אברהם ואני החלטנו להתחתן. החתונה נערכה בסוף הקיץ. 1949 באביב שנת אסור היה להביא את הרב לחופה בקיבוץ. נסענו עם אמא שלי ואמא של אברהם, לערוך את החופה בעפולה, בבית של הרב ציוני. למסיבת החתונה בקיבוץ הגיעו הוריי ואמא של אברהם; אביו לא היה בקו הבריאות. אני הזמנתי מספר חברים מהקבוצה שלי שעזבו את הקיבוץ בינתיים. בערב נערכה המסיבה; כולנו, עם האורחים שבאו מתל-אביב, מחכים, והחתן אברהם איננו. כעבור שעה שעתיים הופיע מלוכלך כולו בבוץ. התברר שכאשר היה בשדה במרעה עם הכבשים, גדיים שקעו ונתקעו בביצה; ברור לאברהם שצריך לחלצם, זה יותר חשוב מלהגיע לחתונה שלו. אופייני לאברהם - מה שעליו לעשות חשוב יותר ממה שקשור בחייו הפרטיים. דני בננו הבכור נולד ברביעי באפריל . (אני נולדתי בחמישי באפריל). 1950 שנה ביקש אותי חבר לערוך לו ולחברתו את חופתם בקיבוץ... , 25 לפני כ אך נתקלנו במחסום. הקיבוץ לא התיר לערוך חופה מסורתית אלא רק על פי מנהג הקבוץ הארצי. זוגות שבקשו להתחתן נרשמו וערכו חופה ברבנות בעפולה, ובקיבוץ התקיים טכס כמיטב מסורת השומר הצעיר. עקרונות לא מערערים ולא עזר מאומה. כך מצאנו עצמנו בחופה לצד הקיבוץ (מבחוץ). העמק היה קסום והחופה נעימה אך התחושה צורבת – חתונה מחוץ לגדר? עכשיו נכנסתי לאותו העמק, לשער הראשי של קיבוץ אחר, לחתונה של ע. ונ. הוא דור שלישי למייסדי הקיבוץ. היא ירושלמית שהוריה עלו מאירופה. הוא מפירות העמק, היא חצובה בהר. ע. בחר להינשא בביתו שבעמק כדת משה וישראל. היום כבר אין מי שיתנגד לבקשה כזו. הכול רך יותר. יש רואים בזה סימני חולשה. אבל אפשר לזהות גם סימני דרך של פיוס גדול בין ההר והעמק. לפני תשעים שנה כתב אורי צבי גרינברג: "ירושלים – תפילין של ראש, והעמק – תפילין של יד”. החיבור הזה לא במהרה יינתק. )2012 חוויה של סגירת מעגל. (כתב הרב בני לאו, אוקטובר

110