סוניה הרטמן - תחנות חיי

סוניה הרטמן תחנות חיי

Komi A.S.S.R

Sary Assia

Dushanbe

1000 km

תוכן העניינים

3 כעין הקדמה ....................................................................

7 ימי ילדותי בעיירת קייט בפולין .......................................

21 אמא וילדה בצל מלחמה ................................................

31 גירוש לסיביר .................................................................

43 מסיביר עד אוזבקיסטן ...................................................

55 מאוזבקיסטן חזרה לפולין ..............................................

65 מפולין לאיטליה ............................................................

75 ההעפלה לארץ ישראל ..................................................

87 מלחמת השחרור בשער הגולן ........................................

97 אל קיבוץ מגידו ..............................................................

109 בקיבוץ מגידו -חיי משפחה ועבודה ..............................

2

סוניה הרטמן – תחנות חיי סיביר ברית המועצות פולין ביילורוסיה קפריסין איטליה פולין טג'יקיסטן אוזבקיסטן קיבוץ מגידו מעברות שער הגולן ישראל

כעין הקדמה

מישהו חכם מאיתנו כבר אמר: "החיים זה מה שמתרחש, כאשר אנחנו מנסים לנהל את חיינו" ומסתבר כי המציאות לעיתים קרובות לא מתאימה למה שתכננו או קיווינו. כנראה האמירה הזו נכונה תמיד, אבל במקרה של אמא שלנו סוניה - העוצמה של מערבולת החיים, מערבולת מלחמת העולם השנייה שאליה נזרקה אמא שלנו, כילדה בת שמונה וכמה חודשים בת יחידה להוריה יוכבד ואברהם ז"ל, בעקבות פלישת גרמניה הנאצית לפולין, היתה כנראה יכולה לפרנס כמה וכמה ספרי הרפתקאות שעליהם כבר נאמר כי הם עולים על כל דמיון. כך, החל מהבריחה מפולין הכבושה על ידי הגרמנים והרוסים, האומץ של סבתא יוכבד לחזור לאזור השלטון הנאצי למימוש מינימום רכוש על מנת שלא יהיו חסרי כל, המשך במסע למזרח סיביר, מקום שאליו רק מגיעים אך לא יוצאים, המסע לדרום ברה"מ בדרך לא דרך, שנות הנערות באוזבקיסטן, החזרה לפולין וההכרה שארץ זו הפכה להיות בית הקברות של העם היהודי וכי כל תושבי פלניצה עיר הולדתה נרצחו על ידי גרמניה הנאצית בעשן משרפות טרבלינקה, המסע בעזרת ארגון ״הבריחה״ לאיטליה, המסע הימי לחציית הים התיכון מאיטליה לארץ ישראל בספינת דייגים רעועה שהוסבה להפלגת מעפילים, החודשים במחנה המעצר , המעבר לשער הגולן 48 בקפריסין, העלייה לישראל במחצית השנייה של אפריל ולאחר כשלושה שבועות - התמודדות בקרב לחיים ולמוות מול הצבא הסורי הפולש לעמק הירדן, ובהמשך - הקמת ישוב חדש, קיבוץ מגידו, בפאתי עמק יזרעאל על חורבות לג'ון הערבית, שהיתה הבסיס ליציאת צבאו של קאוקג'י לקרב משמר העמק. מכלול האירועים הבלתי נתפשים האלו מתאר סיפור חיים שבנסיבות אחרות יכול היה להראות דמיוני ומופרך לחלוטין.

3

סוניה אמא שלנו, בת יחידה ליוכבד ואברהם הסבים. אלה יחד עם אבינו אברהם ז"ל והוריו היו המשפחה הגרעינית הקטנה שלנו, בשנות חיינו הראשונות, ואנחנו עוד היינו צריכים לברך על כך, כי לרוב חברינו שגדלו אתנו בקיבוץ מגידו של אותם הימים, שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, אפילו זה לא היה. היו להם הורים שהם בעצמם ניצולי שואת אירופה וזהו. כמה רחוקים ימים ותיאורים אלה מחיינו היום עם המשפחות הגדולות הרב דוריות שלנו ושל חברינו. נראה שמצבים קשים מולידים אנשים מיוחדים, והם, דור הורינו, אמנם היו אנשים 40 מיוחדים. כאלה שהצליחו, בתושייה ובמזל, לעבור בחיים את איימי שנות ה ומלחמת העצמאות, להקים משפחה וקיבוץ וליצור מחדש חיים. אמא שלנו שזכתה (וכמובן זכינו גם אנחנו בזכותה) לחיים ארוכים, הצליחה בכל אלה ויותר מכך: היא הצליחה להיות לנו דוגמא ומופת כיצד לחיות חיים שנהיה ראויים להם, ומי שרוצה להבין מדוע אנו סבורים כך, מוזמן כמובן לקרוא בספר שלפניכם, התשובה לשאלה זו נמצאת בדפים אלה.

אוהבים ומעריכים מאוד דליה, אבנר, דני ילדיהם של אברהם ז"ל וסוניה הרטמן 2022 אביב

4

5

6.5.1933 | סוניה בת שנתיים

6

פרק ראשון ימי ילדותי בעיירת קייט בפולין

7

שם משפחתי מילדות היה ברן, עד שנישאתי לבעלי שמי הרטמן סוניה; אברהם הרטמן ז"ל. נולדתי בוורשה, עיר הבירה של פולין, ובילדותי גרתי עם קילומטר דרומית מזרחית לוורשה. 16 משפחתי בפלניצה, עיירת קייט במרחק כ במהלך השנים שחלפו מאז, הפכה העיירה לפרבר של העיר ורשה.

אבי - אברהם ברן

אימי - יוכבד ברן

אימי, יוכבד, נולדה בכפר פוסטלניק, ואבי, אברהם, נולד בעיר שדליצה. בצעירותם הגיעו שניהם, בנפרד, לעיר וורשה במטרה למצוא בה עבודה; שם הם הכירו זה את . באותן שנים 1931 זו, ושם נולדתי כבת בכורה ויחידה, בחמישה באפריל בשנת עברה כל משפחתה של אימי מהכפר פוסטלניק לעיירה פלניצה. אחרי שנולדתי, גם אנחנו עברנו לשם, והוריי פתחו במקום חנות מכולת, צמודה לבית מגורינו.

8

היא שכונה ברובע ואוור שבוורשה, בירת פולין, אשר ) Falenica פלניצה (בפולנית: יישוב עצמאי, בו התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה. 1951 היוותה עד שנת היישוב, שוכן על גדתו המזרחית של נהר הוויסלה. בשל היערות בסביבת היישוב וסמיכותו לוורשה, הוא הפך ליעד קייט מועדף על תושבי ורשה. הוא כפר מזרחית לוורשה, בו התקיימה עד השואה ) Pustelnik פוסטלניק (בפולנית: יהודים, והתקיימה בו 850 קהילה יהודית גדולה. בין מלחמות העולם נמנו בכפר כ פעילות ציונית. היאהעיר הרביעיתבגודלהבחבלמזוביהשבמזרחפולין. ) Siedlce שֶדליץ (בפולנית יהודים, קרוב למחצית תושביה, והתקיימה 15,000- בין מלחמות העולם נמנו בעיר כ בה פעילות של אגודת ישראל, של הבונד ושל המפלגות הציוניות, שהפעילו בעיר (ויקיפדיה) חוות הכשרה לחלוציות ובית ספר עברי. פלניצה היתה אז עיירה מוקפת יערות על שפת נהר הוויסלה. כפי שנהוג, בחודשים יולי-אוגוסט מפסיקים לעבוד ויוצאים לנופש. יהודי ורשה שלא היו להם האמצעים הדרושים כדי לנסוע לנופש במקומות כמו זקופנה, בין ההרים בדרום פולין, נהגו לצאת לנופש בפלניצה, ולשכור שם דירות קייט. באותה תקופה נפוצו מחלות ילדות כמו שעלת, ואוויר היערות הייטיב עם האנשים שחיו במשך כל השנה בוורשה בצפיפות גדולה למדי, וסבלו ממחלות מדבקות נפוצות. בגלל גילויי האנטישמיות הרבים שהתפשטו ברחבי פולין, בני הנוער היהודים חיפשו דרכים לפתרון הבעיה, מענה לצרות ולהגבלות שהביאה עליהם האנטישמיות. היו ביניהם כאלה ששוכנעו שהציונות היא הפתרון, ויש הכרח להגיע לארץ ישראל כדי ליצור בה מולדת יהודית; ואילו אחרים האמינו שהפתרון אינו הציונות אלא המשטר החדש הקומוניסטי ברוסיה, שדגל בשוויון בין בני האדם, ולכן לדעתם הפתרון לבעיות של היהודים יימצא בברית המועצות. הם האמינו שהשוויון יפתור את כל בעיות הדיכוי של היהודים, כולל דיכוי אינטלקטואלי, אוניברסיטאות שלא קיבלו יהודים ללימודים, מוסדות ועסקים שסירבו לקיים קשרי מסחר עם יהודים, ואנשים

9

שנמנעו מלקנות אצלם. באותה תקופה רוב יהדות פולין היתה יהדות אורתודוקסית, עדיין לא משכילה ברובה, ודבקה בדת. גם בני המשפחות של הוריי היו יהודים אורתודוקסים שומרי מצוות. אבל אמא שלי השתכנעה שהפתרון ליהודים יימצא במסגרת המשטר הסוציאליסטי דוגמת זה שהונהג בברית המועצות; לכן הזדהתה כאוהדת של המפלגה הקומוניסטית, אך לא חברה בה, והיתנתקה באופן מוחלט מכל קשר לדת היהודית ולאמונה באל. את אבא, שמוצאו ממשפחה דתית אורתודוכסית אדוקה מאוד, אמא שכנעה בהדרגה לנהוג כמוה בקשר לדת. לכן, למשל, מעולם לא ראיתי את

יוכבד, אמא של סוניה

אבא מתפלל, וגם לא הולך לבית כנסת. גדלתי בבית שאינו אנטי דתי אבל בפועל לגמרי חילוני. לא חגגנו בכלל חגים יהודיים. גדלתי למעשה במידה רבה בסביבה פולנית מבחינה תרבותית. בביתנו הוריי נמנעו מלדבר בנוכחותי ביידיש, כנהוג בבתים יהודיים, אלא הקפידו לדבר בפולנית, כדי שלא ישתבש המבטא הפולני שלי עד שאגיע לבית הספר, משום שידעו שבבתי הספר הפולנים נוהגים להציק לילדים יהודים. לאמא היתה משפחה גדולה מאוד בפלניצה, כולל ארבע אחיות ושני אחים; האחיות מניה, רגינה וחנצ'ה כבר נשואות ואימהות לילדים, והאחות הצעירה דורקה עדיין רווקה. האחות החמישית, דודה הניה, היגרה לפריז לקראת סוף שנות העשרים, לאחר שנישאה לדוד אנטואן, גבר צ'כי לא יהודי. היתה להם בת בשם מָּארִי שנולדה . 1931 כמוני בשנת

10

דניאל וינגרוד, סבא של סוניה מצד האם

דוד שלמה, אח של יוכבד, בצבא הפולני

שמחה ברן, סבא של סוניה מצד האב

רחל וינגרוד, סבתא של סוניה מצד האם

11

גם שני האחים של אמא, שלמה וחיים, היו עדיין רווקים, וזכור לי ששלמה שרת כחייל בצבא הפולני באותה תקופה. את סבא וסבתא מצד אבא כמעט לא הכרתי, משום שגרו בעיר מרוחקת, אבל ההורים של אמא זכורים לי היטב; עם סבא, יהודי מכובד עטור זקן לבן, בשם דניאל וינגרוד, הייתי בקשרים טובים מאוד. ככל שזכור לי סבתא שמה רחל. אמא, שכאמור נטשה את הדת ומצוותיה, היתה אישה דעתנית ועצמאית, שהתנהגותה שונה בתכלית מהמקובל בחברה היהודית המסורתית. ביום כיפור, למשל, הרכיבה אותי על האופניים ונסענו לרחוץ בנהר הוויסלה. אמא נהגה גם להיכנס לחנויות פולניות ולקנות אוכל לא כשר. השכנים הלשינו וקבלו על התנהגותה של אמא בפניו של סבא, שהגיב באופן מאוד ליברלי ביחס לכך, ואמר שכל אחד מילדיו נוהג על פי דרכו; למרות שהוא עצמו היה יהודי מאמין ואדוק בדתו. באחת הפעמים אמא לקחה אותי לרחוב בו גרים יהודים. ברחוב זה גרה תופרת, שאמורה היתה לתפור לי שמלה. היה זה יום שישי, לקראת הערב, ופתאום ראינו ושמענו יהודי עם זקן ארוך שרץ ברחוב וצועק: ”צינץ לאכט!" שפירושו: "תדליקו נרות!" אמא שלי חשבה שהוא צועק: ציצלאך! באידיש "שדיים"..., ואז אמרה לי: בואי נברח, המשוגע רודף אחרינו. הגענו הביתה בריצה מטורפת ואבא שאל: מה קרה לכן, למה רצתן כל כך. אמא סיפרה לו שמשוגע רדף אחרנו וצעק לנו "שדיים". אבא התחיל לצחוק על אמא ואמר לה - את בעצמך משוגעת, "הוא צעק שצריך להדליק נרות כי השבת מתקרבת". (כיום אני לומדת כל מיני דברים, ובאחת ההרצאות המרצה סיפרה לנו שבתקופת בית שני היה קיים מנהג להודיע לאנשים שהשבת מתקרבת, והיו מודיעים זאת על ידי תקיעה בקרן (לא היו אז לאנשים שעונים, וזו היתה השיטה להודיע דברים 2000 חשובים לאנשים). חשבתי לעצמי: איזה עם אנחנו, שמנהג שהיה קיים לפני …1938 שנה, מקיימים אותו בפלניצה שבפולין, בשנת

12

- היום בו 1939 הילדות שלי נמשכה למעשה בנועם ושלווה עד האחד בספטמבר גרמניה הנאצית פלשה לפולין עם תחילת מלחמת העולם השנייה. הגעתי לגיל שמונה וחצי, ועד אותו יום היתה לי ילדות טובה מאוד. מימי ילדותי בפלניצה זכורים לי היטב כמה דברים במיוחד; בהגיעי לגיל שלוש ארבע הכניסו אותי הוריי לגן יהודי, מכיוון ששניהם עבדו בחנות במשך היום. בגן הושיבו אותי על סיר, שהיה קר או רטוב; ברגע שחשתי זאת קמתי, הרמתי את התחתונים וברחתי מהגן הביתה. כאשר הגננת הגיעה לחפש אותי, טיפסתי על עץ אורן בחצר, ואמרתי שאל הגן אני לא חוזרת. אימי הליברלית תמכה בי באומרה: אם היא לא רוצה, שתישאר בבית. שיחקתי עם הילדים הפולנים בחצר המוקפת בניינים של השכנים. הייתי מאוד עצמאית. לא גרנו בין יהודים אלא בין שכנים פולנים, קרוב לנהר, באזור מוקף יערות. לכן לא היו בסביבתי ילדים יהודים כחברים למשחק, ורובם גם דיברו יידיש, שפה שהיתה כאמור זרה לי. באותם ימים עדיין לא היו הידע והמודעות לחיסונים למחלות ילדות, שהיו מאוד נפוצות. רווחה האמונה שבמקרה וחולים בשעלת יש צורך להחליף אזור אקלימי, לעבור לסביבה בה שורר מזג אוויר אחר. כאשר מארי, בתה של דודה הניה, חלתה בשעלת, הדודה החליטה להביא אותה מפריז לפלניצה, והשאירה אותה לתקופה אצל סבא וסבתא שלנו. מארי לא ידעה מילה בפולנית או ביידיש, אלא רק צרפתית. האמת שהיום אני מתקשה להבין איך הורים מחליטים להשאיר ילדה צעירה כל כך בארץ רחוקה וזרה. כדי להפחית את השעמום והבדידות של מארי, החליטו שאלך לישון אצל הסבים, כחברה למארי. אבל אני, כבת יחידה התרגלתי להיות מטופחת למדי בבית הוריי. לפני שסבתא השכיבה לראשונה את שתינו לישון היא לא רחצה לי את כפות הרגליים, ואני רגילה שאמא רוחצת אותי לפני השינה. מכיוון שאני מניחה שפחדתי בערב קמתי בשקט, יצאתי 8-9 או התביישתי להעיר על כך לסבתא, בשעה והתחלתי לרוץ הביתה בחושך. סבא וסבתא גרו בעיירה מיידזשין, אחת מרצף של מספר עיירות קייט שהשתרעו

13

6.12.1935 | וחצי 4 סוניה בת

14

קילומטרים בין עיירה לעיירה. 2-3 בין ורשה הבירה לבין העיר אוטבוצק, במרחק המקרה קרה בסוף שבוע, כאשר נערים ושיכורים התגודדו בסביבה ושרו בקולניות שירים בפולנית, ואני רצתי "כמו משוגעת" הביתה. לא פחדתי משום דבר! כבר אז הייתי "מספר חזק"! ק"מ 24 היא עיר במרכז פולין, כ- , ביידיש: אָטוואָצק) Otwock אוֹטְבוֹצְק (בפולנית: דרומית-מזרחית לוורשה. אקלימה הנוח והיערות הרבים המצויים בסביבתה הפכו אותה למרכז בריאות ונופש מבוקש, והעיר נהנתה מתנופת בנייה של בתי מלון, מסעדות, בתי מרפא ומרחצאות, שנועדו לשימושם של אלפי הנופשים שהגיעו בחודשי הקיץ. הפיתוח ואפשרויות הפרנסה הביאו למעבר משפחות רבות לעיירה, (ויקיפדיה) בהם יהודים רבים. באותו ערב הוריי המשיכו לעבוד כהרגלם עד שעה מאוחרת בחנות, בעודם ממלאים קמח וסוכר בשקיות שקולות של חצי קילו עד קילו, שיהיו מוכנות כאשר יבואו הקונים. החנות היתה כאמור צמודה לדירה, עם כניסה מתוך החנות אל הדירה. הגעתי לשם כל עוד רוחי בי, נכנסתי לתוך הבית ופרצתי בבכי בעודי ממלמלת לעברה של אמא: "סבתא לא רחצה לי את הרגליים". סביר להניח שקיוויתי גם שירחמו עליי ולכן לא יכעסו וינזפו בי בגלל מעשה שכזה. בכל מקרה, עדיין לא היו טלפונים, בכל אופן לא בפלניצה, ולא היתה כל דרך להודיע לסבא וסבתא. אבל סבא בא מהר לראות אם הגעתי בשלום הביתה, לאחר שנכנסו לחדר בו השכיבו אותנו, וגילו שמארי ישנה לבד, בעוד אני נעלמתי. עוד זכור לי שפעם הגעתי עם אמא לוורשה, לצפות בהצגת תיאטרון ביידיש, ואמא תרגמה לי מה נאמר. הציגו שם את "המכשפה", מחזה מאוד מפורסם באותה תקופה, שהוצג בליווי שירים. פעם ראשונה שצפיתי וחוויתי עולם קסום כל כך שנוצר בתיאטרון. בפלניצה עצמה צפיתי עם אמא בסרטים בקולנוע, בין השאר בכיכובה של ילדת הפלא האמריקאית - השחקנית שירלי טמפל, וכן בהשתתפות החמישייה שנולדה

15

בקנדה; הממסד שם לקח על עצמו לסייע בגידולם, ולכן צילמו הרבה סרטים בהשתתפותם. אמא נהגה לספר לי הרבה סיפורים, ובגיל צעיר מאוד למדתי לקרוא. בין השאר קראתי בילדותי את אגדות אנדרסן ואגדות האחים גרים, ובהמשך עוד ספרים, כולם בשפה הפולנית. התחלתי ללמוד בבית ספר פולני כללי, לא יהודי, בגיל שש וחצי, למרות שבאותם ימים נהגו להתחיל ללמוד בגיל שבע. אמא חתמה על אישור למנהל בית הספר כדי שיקדימו את קבלתי ללימודים, מפני שכבר ידעתי לקרוא היטב, באופן שוטף. עוד זכור לי מילדות המפגש הראשון עם כף שמן דגים. כידוע פולין ארץ צפונית למדי עם מעט מאוד ימי שמש בהירים. קרינת השמש נחוצה כדי להפוך את הפרו ויטמין די שבגוף לוויטמין די, החיוני לצורך קליטת סידן לעצמות. בגלל המחסור בימי שמש היתה נפוצה שם מחלת רככת העצמות. לכן נהגו בבית ספר לתת לכל ילד כף שמן דגים, שנודע כעשיר בוויטמינים. ברגע בו קירבו לראשונה אתהכף לפי, חשתי בריח ואמרתי: אני לא בולעת. אמרו לי: את חייבת! אמרתי לא! והם ניסו שוב. קפצתי מהחלון ורצתי הביתה. אמא נאלצה להחזיר אותי לבית ספר ולחתום שהדבר על אחריותה, כך שלא אידרש לקבל שם את השמן. אמא ידעה היטב "עם מי יש לה עסק"; "וזה עוד כלום"! העתיד לבוא עוד לפנינו. . ביום 1939 כך עברה עליי ילדות מאושרת, מוגנת ומטופחת, עד האחד בספטמבר הראשון לחודש ספטמבר יצאתי בליווי אימי מהבית בדרך אל בית הספר, לקראת תחילת הלימודים בכיתה ג'. כבר סיימתי את הלימודים בכיתות א'-ב'. סמוך לנו יצאו מבתי השכונה עוד מספר שכנות פולניות עם ילדיהן. רעם המטוסים נשמע הרבה לפני שראינו אותם; בעודנו עומדים בחוץ, בדרך לבית הספר, שמענו לפתע רעש עמום מתחזק ופועם, אך טרם ראינו מה מקורו. אחת השכנות אמרה: אוי, יתכן שזה רעש מטוסים, אולי פרצה מלחמה. כבר שררה אז אווירה של אי יציבות. היטלר שלט בגרמניה כשש שנים, ונפוצו שמועות אודות התנהגות ברברית של הגרמנים. אבל אמא, כדרכה תמיד, הגיבה

16

בגישתה האופטימית ללא תקנה: מה פתאום מלחמה, גברות?! זה ודאי תרגיל של צבאנו. והשכנה ענתה לה בתמיהה: אבל מה פתאום? מאיפה כל המטוסים? לפתע השחירו השמיים מעלינו, וחזינו לתדהמתנו בלהקות של מטוסים חולפות מעל ראשינו, להק אחרי להק לכיוון ורשה, ואז ראינו באופק את הפצצות המוטלות על העיר ואת להבות האש הפורצות מעלה אל השמים כתוצאה מההפצצה. כמובן שהבנו מיד שהותקפנו, ואכן פרצה מלחמה. מיהרנו לחזור הביתה; היה לנו כעין מקלט, שבו ישבנו במשך יומיים שלושה, וכל אותו זמן שמענו את רעם המטוסים החולפים מעלינו. כתוצאה מהפלישה הגרמנית המסיבית עזבה הממשלה הפולנית את פולין כעבור שלושה ימים, בשלושה בספטמבר, אבל בטרם נמלטה לרומניה, הוציאה צו שהורה לכל הגברים להימלט אל עבר הגבול המזרחי של פולין. למרות שהפולנים נלחמו רכובים על סוסים ואילו הגרמנים פלשו על גבי טנקים, התכוונה הממשלה לנסות ליצור קו הגנה נוסף במזרח, וכמו כן למנוע את נפילת הגברים בשבי הגרמנים. לכן אבא ושני האחים של אמא עזבו את העיירה, ונמלטו לכיוון הגבול המזרחי בהתאם להנחיות הממשלה. אני מניחה שנסעו מזרחה ברכבת, כי הרכבות עדיין פעלו בחלקן. בבית נשארנו לבד, רק אמא ואני.

17

, ללא כל הכרזת מלחמה, 1939 בספטמבר 1 : ב- פולין במלחמת העולם השנייה פלשה גרמניה הנאצית לפולין ותוך חמישה שבועות חולקה המדינה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות. התואנה המיידית לפלישה היתה התגרות שבוימה על ידי , אך ברקע הדברים עמדה האידאולוגיה הנאצית, שלפיה יש לכבוש במזרח SS ה טריטוריה שתשמש כ"מרחב מחיה", שאת תושביו הנחותים מבחינה גזעית יש לשעבד. אין מקום בעולם שבו יושמה תורה זו באופן מקיף יותר ומחריד יותר מאשר בפולין בשנות מלחמת העולם השנייה. הכוחות הפולנים התנגדו לפלישה הגרמנית בכל כוחם, אך מלכתחילה היה מצבם האסטרטגי חמור, שכן גרמניה וצ'כוסלובקיה, הקיפו את המדינה משלושה עברים. פולין היתה הזירה הראשונה שבה השתמשו הגרמנים בטקטיקת "מלחמת הבזק" (בליצקריג) – התקדמות מהירה של ארמיות משוריינות, ושימוש במפציצי צלילה על מנת לשבור את קו ההגנה של האויב, להתקדם אל עורפו, לכתר את כוחותיו ולהשמידם במהירות. טקטיקה זו כללה אף מרכיב מובנה של הפצצות טרור על אוכלוסייה אזרחית. אל מול עוצבות הטנקים הגרמניות עמד הצבא הפולני המבוסס על עוצבות פרשים. הצבא הפולני וחיל האוויר הפולני לא היו ערוכים להתמודד כנגד הצבא הממוכן וההתקפי ביותר בעולם, המצויד במיטב המכשור המודרני. הגרמנים נהנו מעדיפות מספרית וטכנולוגית בים, באוויר וביבשה. הממשלה הפולנית חזתה תחילה כי הגרמנים יתקיפו בכוח מוגבל, ולאחר מכן ידרשו הפסקת אש. לאור תחזית זו ריכזו הפולנים את כוחותיהם לאורך הגבול המערבי, על

18

מנת להגן על האזור התעשייתי העיקרי. דבר זה איפשר לגרמנים פעולה בתנועת מלקחיים, ועד שהחליטו ראשי הצבא הפולני להסיג את החיילים אל קו נהר הוויסלה בספטמבר היתה העיר ורשה נתונה במצור. בתוך שבוע 14 היה כבר מאוחר מדי. ב הצבאהפולני רובו הושמדבתנועתהמלקחייםשסגרהעתהעל ורשה, ואחרי הנותרים בספטמבר עדיין היו חיילים בודדים שגילו 17 רדפו היחידות הממונעות הגרמניות. ב התנגדות בתוך כיסי הכיתור, אך ההתנגדות הפולנית המאורגנת היתה כלא היתה, וממשלת פולין נמלטה אל הגבול הרומני. החלה פלישת ברית המועצות לפולין. על פי הנספח הסודי 1939 בספטמבר 17 ב להסכם ריבנטרופ מולוטוב חולקה פולין בין גרמניה הנאצית ובין ברית המועצות. בספטמבר נפגשו צבאות הרוסים והנאצים בהתאם לקו הפרדה שנקבע בין 18 ב הצדדים, וחלק מהיישובים הועברו לשליטה סובייטית. ורשה עדיין גילתה התנגדות, בספטמבר שגבתה קורבנות אזרחיים 27 והופצצה מן האוויר בהפצצה כבדה ב- . בחבליה 1939 רבים. יחידות פולניות גילו התנגדות גם במהלך חודש אוקטובר ההרריים של פולין החלו יחידות צבא להתארגן באופן מחתרתי ללוחמת פרטיזנים. הנשיא הפולני העביר את סמכויותיו לממשלת פולין הגולה בפריז בטרם חצה את הגבול אל רומניה. אלפי חיילים נוספים חצו את הגבולות אל רומניה ובולגריה במטרה להגיע אל מדינות המערב, ולהמשיך משם בלחימה. אלפים נוספים נפלו בשבי המדינה 1939 הגרמני, ובשבי הרוסי. אלו גם אלו לא שפר גורלם. בחודש אוקטובר (ויקיפדיה) הפולנית לא היתה עוד.

19

1944 אוזבקיסטן | סוניה צעירה עם תינוק על הברכיים

20

פרק שני אמא וילדה בצל מלחמה

21

לא עבר זמן רב והטורים המשוריינים של הצבא הגרמני נכנסו ושטפו דרך פלניצה במהלך התקדמותם לכיבוש הבירה ורשה בסערה. חשוב לציין שפולין המדינה היחידה באירופה שגילתה התנגדות לפלישה הגרמנית. כל המדינות שהותקפו כשנה אחר-כך במערב אירופה לא נלחמו כנגד הפלישה. הצבא הפולני היה היחיד שהשקיע מאמץ הרואי בלחימה; על שפת הים הבלטי, באזור ווסטרפלטה, לחמו שלושה שבועות בניסיון להחזיק מעמד כנגד הצבא הגרמני הממוכן עם הטנקים שלו. לזכות הפולנים ראוי לומר שלא נכנעו אלא נכבשו. בחצי 1939 בספטמבר 7 - 1939 בספטמבר 1 נערך בתאריכים קרב וסטרפלאטה האי וסטרפלאטה בדנציג (כיום-גדנסק) בין חיילי גרמניה ופולין. הקרב מתואר אחד ​ לעיתים קרובות כקרב הפתיחה של מלחמת העולם השנייה, אך זה היה רק מבין קרבות רבים בשלב הראשון של פלישת גרמניה לפולין. בהחלטת חבר הלאומים חיילים מצוידים רק בנשק קל. 88 הורשו הפולנים להחזיק בוסטרפלאטה 1925 מ- כולל שישה 200 עם התגברות המתח בין פולין לגרמניה הועלה מספר החיילים לכ קצינים. המקום בוצר וחומש בתותחים, מרגמות, נשק אנטי טנקי, נשק קל ומקלעים. עמידת חיילי פולין נגד כוח גרמני גדול פי עשרה ומצויד היטב מהווה עד היום השראה לחיילי ואזרחי פולין שעמדו בגבורה נגד הפולש הגרמני. (ויקיפדיה) האזור אליו ברחו אבא והאחים של אמא נכבש על ידי הצבא הסובייטי - הצבא האדום של ברית המועצות, שכבר פלש לחלק המזרחי של פולין. כעבור זמן מה, במסגרת ההסכם בין מולוטוב וריבנטרופ, הוחלט על חלוקת פולין בין גרמניה לברית המועצות; הצבא האדום נסוג מזרחה אל הגבול שנקבע בהסכם, ואבא והאחים של אמא מצאו עצמם עדיין באזור השליטה של ברית המועצות. לא היה לנו כל מידע על גורלם.

22

בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית נחתם באוגוסט הסכם רִיבֶּנְטְרוֹפּ–מוֹלוֹטוֹב , ערב מלחמת העולם השנייה. נציגי שתי המדינות היו שר החוץ הגרמני 1939 ריבנטרופ, ושר החוץ הסובייטי מולוטוב. בחלק הראשון של ההסכם התחייבה גרמניה למכור ציוד, מכונות ומוצרים לברית המועצות, תמורת אספקת מצרכי מזון וחומרי גלם. החלק השני היה הסכם אי-תוקפנות בין שתי המדינות לתקופה של עשר שנים. בנוסף כלל ההסכם נספח סודי על חלוקת תחומי ההשפעה של שתי המדינות במזרח אירופה: חלוקת שטחי פולין בין שתי המדינות, בעוד פינלנד, לטביה, חלקים מליטא, אסטוניה ואזור בסרביה השייך לרומניה יכללו בתחום ההשפעה של ברית , שבוע ימים בלבד לאחר החתימה על ההסכם, 1939 בספטמבר 1 המועצות. ב- בספטמבר ברית המועצות הצטרפה. עד 17 גרמניה החלה במתקפה על פולין, וב- באוקטובר פולין נכבשה כולה על ידי שתיהן. ההסכם הופר על ידי גרמניה הנאצית 6 פחות משנתיים לאחר חתימתו, עם פתיחת מבצע ברברוסה - הפלישה הגרמנית (ויקיפדיה) .1941 ביוני 22 לברית המועצות ב החיילים הגרמנים שנכנסו לפלניצה, בשלב הראשון לא עשו דבר נגד היהודים. המבוגריםשבין התושבים, כמו סבא וסבתאשלי, עדיין זכרו את הגרמנים במלחמת העולם הראשונה כעם תרבותי והגון. לכן חשבו שעדיף להישאר עם הגרמנים יותר מאשר עם הרוסים, אותם זכרו כעם לא כל-כך תרבותי, בלשון המעטה. כנראה שזו גם הסיבה לכך שהיהודים, לפחות אצלנו, לא גילו התנגדות לכוחות הכיבוש הגרמנים, עדיין לא מודעים למה שיעוללו לנו בעתיד. בתקופה זו כבר הורגש בפלניצה מחסור במזון, והתושבים עמדו בתור ללחם וכדומה. אמא שלחה אותי פעם למאפייה, לעמוד בתור כדי לקנות לחם. באותו תור עמדו גם פולנים, שהתחילו להציק לכל מי שהמראה שלו לא פולני, לזרוק אותו מהתור ולהפגין לעיני כל את האנטישמיות שלהם. כאשר ראה זאת חייל גרמני שהוצב במקום כדי לשמור על הסדר, הוא הורה להסתדר בשני טורים נפרדים - פולנים ויהודים לחוד. הפולנים נראו מאושרים לשמוע זאת בהיותם בטוחים שבמצוותו הם יקדימו את היהודים, אבל לאחר

23

שנוצרו שני טורים בנפרד החייל הגרמני קבע את הסדר באומרו: "איין שווינע, איין יודה", כלומר: אחד חזיר, אחד יהודי. אירוע זה יכול לאפיין את הדרך בה נהגו חיילי הצבא הגרמני - הוורמאכט, לפני שאנשי האס אס הנאצים הגיעו לפולין; אחר כך החיילים פשוט פחדו להפגין לידם את הנורמליות שלהם. אמא המשיכה להפעיל לבדה את חנות המכולת כל עוד הגיעו לקוחות כדי לקנות, אבל כבר לא הגיעה סחורה חדשה. פעם נכנס מפקד גרמני וביקש שוקולד וממתקים לחייליו. אמא אמרה לו שיש לה ילדה קטנה בבית, ולכן השאיר לנו מעט מהממתקים. בחצר סמוכה אלינו גרה משפחה יהודית, משפחת טננבאום, חברים טובים של הוריי, ולהם שלושה ילדים. כאשר הרוסים נסוגו מזרחה מחלק מפולין אליו פלשו, נקבע גבול חדש על נהר הבוג. בגדה המערבית, בצד הפולני, בכפר בשם קודייני, גרו קרובי משפחה של מר טננבאום, שהגיעו לבקר את משפחתם בפלניצה. כדי לפנות מקום לאורחים, שלחו אלינו השכנים את בתם הלה, המבוגרת ממני בשנה שנתיים, שתישן עם אמא ואיתי. כאשר הגרמנים נכנסו לפלניצה הם פתחו את דלתות בית הסוהר ושחררו את כל האסירים, ביניהם גנבים ושודדים, כדי לפנות את המקום לעצירים שלהם. אלה ששוחררו התארגנו בקבוצות והתחילו לשדוד בתים יהודיים. כידוע, בחורף המושלג אין אפשרות לגדל ירקות בפולין, ועדיין לא היו מקררים. לכן חפרו באדמה מתחת לבית מרתף כדי לשמור בו לקראת החורף תפוחי אדמה וכרוב. למרתף שלנו, שבו רק חלון בגובה הקרקע, ירדו בסולם מתוך החנות. בנובמבר, ליל חג העצמאות הפולנית, שלושה ארבעה שודדים 10-11 בלילה שבין פתחו את החלון, נכנסו למרתף, עלו בסולם, ומצאו את עצמם בתוך החנות, ממנה נכנסו לתוך הדירה. אני זוכרת עד היום שהתעוררתי כאשר נדלק האור, וראיתי שלושה ארבעה גברים, שפניהם מוסתרים במטפחות ובהן רק פתחים לעיניים. התחילו לחקור אותנו איפה הכסף והזהב. אמא אמרה שבעלה ברח לרוסיה, ואין לנו דבר. הם אמרו שיודעים שליהודים יש כסף. אמא אמרה להם: אל תיגעו בבת

24

של השכנים, אין טעם לחקור אותה. לקחו את אמא לחנות וחקרו אותה. איני יודעת מה הם עשו אבל אמא חזרה משם פצועה וחבולה למדי. בזמן שלקחו את אמא לחקירה בחנות, ואחד השודדים נשאר איתנו, ראיתי שנפלה מפניו המטפחת; הכרתי אותו בתור קונה לשעבר שנאסר כגנב באותו בית סוהר. השודדים הגיעו עם שקים אותם מילאו בכל מה שיכלו להוציא מהארון ומהבית. השוד נמשך כשעתיים-שלוש, עד שעה ארבע בבוקר. לפני שהשודדים עזבו את הבית הם קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב, קשרו את הרגליים, סתמו את הפה בסמרטוט וקשרו אותו, והבעירו ניירות מתחת למזרון בהנחה שתפרוץ שריפה ותגמור אותנו. אמא ברובתושייתה, בזמן שקשרו את ידיה, נמנעהמלהצמידאותן כדי שתוכל אחר כך לשחרר יד אחרי יד. ואכן, לאחר שהשודדים יצאו מהבית, הצליחה להשתחרר ולשחרר גם אותנו, ומיהרה לשפוך מים על האש שהתחילה לבעור. ואז, אמא נתנה להלה ולי ספרים לקריאה, לקחה ספר לעצמה ואמרה: עכשיו אנחנו שוכבות בשקט וקוראות ספרים. לא נודיע לאיש ולא נקרא לעזרה כי זו עדיין שעת בוקר מוקדמת. זה רק תחילת סיפור גבורתה ותושייתה של אמא שלי... כאשר עלה השחר, והשכנים הפולנים שגרו סביב אותה חצר יצאו לעבוד, הם ראו את סימני הפריצה, ובעיקר דברים שנפלו מידי השודדים בדרך מנוסתם מתוך הבית. הם הבחינו שבבית שורר שקט מוחלט. בידיעה שמשפחת טננבאום ידידים שלנו הם מיהרו אליהם להודיע שרצחו את סוניה ויוסטינה (שם אימי בפולין), מבלי לדעת שגם הלה ישנה אצלנו. זההיהמראהשאי אפשרלשכוח, איך נכנסו אלינו פתאוםבצעקות ובכי מרטננבאום ואשתו ואורחיהם, לבושים בפיג'מות, מצפים למצוא אותנו מתים, והופתעו לראות את שלושתנו שכבות בשקט במיטות וקוראות ספרים. אמא החליטה להתלונן על השוד במשטרה הפולנית, ומסרה את שמו של השודד שאני זיהיתי, ושמו של אדם נוסף שדודתי דורקה, אחות אימי, ראתה כעבור שבוע בשוק בוורשה כשהוא מציע למכירה את מעיל הפרווה של אימי. בדרך עקיפין הגיעו אלינו רמזים המלווים באיומים, שאם לא נבטל את התלונה,

25

העולם התחתון ינקום בנו. כמו כן נודע לנו שהמשטרה הפולנית פעלה למעשה יד ביד עם השודדים. מקרה הפריצה והשוד האלים היה אחד הראשונים בשרשרת המקרים בהם היו חיינו תלויים מנגד, אך הצלחנו להיחלץ מהסכנה. מכיוון שנשדדנו, ומתוך מחשבה שאם השודדים פורצים פעם אחת ולא מוצאים זהב אין סיבה שלא יחזרו פעם נוספת, החליט מר טננבאום שהגיע העת לנסוע לכפר קודניי בו גדל על גדת נהר הבוג, במטרה להימלט מפולין הכבושה אל עבר ברית המועצות החופשית. איש עדיין לא ידע מה יקרה ליהודים בפולין שנה אחר כך. שנים אחר כך, כשכבר הייתי פה בארץ, נודע לי מפי שלמה, בנו של מר טננבאום, שהגיע ארצה אחרינו, איך הצליח טננבאום להוציא אותנו מפלניצה בזמן מלחמה, ולהביא אותנו עד לכפר הולדתו הסמוך לגבול הרוסי. שלמה בנו סיפר שלאביו היה חבר טוב, פולני שעבד בתחנת הרכבת. אותו חבר הלך פעם ברחוב ובלי לשים לב לא פינה את המדרכה לקצין גרמני כפי שנדרש; בתגובה אותו גרמני נתן לו סטירה. בעקבות זאת אמר החבר הפולני לטננבאום: שמע, אם אני כפולני חוטף סטירה מגרמני בגלל דבר כזה, אני משער שהחיים שלכם, היהודים, לא יהיו קלים. אתם צריכים למהר להסתלק מכאן. לאור מה ששמענו שנעשה בגרמניה היו גם לנו סימנים לאכזריות של הגרמנים; כי , שנה בלבד לפני שפרצה המלחמה, הנאצים גרשו מגרמניה חזרה לפולין 1938 ב את כל היהודים שעברו לשם; הם חזרו כפליטים חסרי כל, ואמא שלחה אותי פעם עם סיר אוכל למשפחה כזאת שגרה בפלניצה בתנאים לא תנאים. טננבאום הצליח בעזרת אותו חבר הפולני להשיג קרון משא כדי להעלות אליו את משפחתו ואותנו, והקרון נרתם לרכבת הנוסעת לכיוון ברית המועצות. כאשר עלינו לקרון לא הסכמתי להיפרד מהחתולה שלי, שכמובן לאחר כמה דקות השתוללה, קפצה מהקרון וברחה. ברכבת זו נסענו במשך מספר שעות מזרחה עד שהגענו לעיר ביאלה פודלסקה.

26

לאחר שירדנו מהרכבת השיג עבורנו טננבאום עגלה רתומה לסוסים, וכך הגענו עד לכפר קודניי שעל גדת נהר הבוג, שמעברו השני הגבול עם ברית המועצות. עדיין היינו בפולין הכבושה על ידי הגרמנים, אבל כבר פסקה הלחימה. הגבול נסגר, ונשמר על ידי חיילים גרמנים מצד אחד, וחיילי הצבא האדום מצד שני. נשארנו בכפר זמן מה, עד שטננבאום בירר את האפשרויות להברחת הגבול אל עבר רוסיה על ידי חציית הנהר; לא נותר זמן רב כי בחודש דצמבר מי הנהר מתחילים לקפוא. טננבאום קבע עם מלווה פולני שיעביר אותנו את הגבול, בשתי . בכל מקום הוכרז 16 קבוצות. בקבוצה הראשונה יצאנו אמא, אני ושלמה, בנו בן ה אז על עוצר לילי החל משעה שמונה בערב. חיכינו עד שירד הלילה, ואז הלכנו בהסתר לעבר הנהר. ככל שהתקרבנו לגדה חשנו שהאדמה בוצית יותר; התחיל לרדת גשם, ושמענו את קולות השומרים ונביחות הכלבים. כל אחד מאיתנו נשא תרמיל גב ובו כמה מהדברים שלקחנו לדרך, ואמא נשאה בידה גם מזוודה. המלווה הפולני אמר לאמא שייקח את המזוודה כדי להקל עליה. אבל ברגע שלקח את המזוודה התחיל להתרחק במהירות, ונותרנו לבדנו, ללא אפשרות לקרוא לו לחזור בגלל השומרים. הבוץ כבר הגיע לי עד מעל הברכיים, ולבד לא יכולנו לעבור את הנהר. אמא אמרה שאין ברירה, עלינו לחזור לכפר למרות העוצר. ברוב תושייתה הצליחה אמא למצוא דרך לחמוק בין הבתים ולמצוא את הבית שבו התארחנו, אליו נכנסנו לקראת שעת חצות מלוכלכים בבוץ. הנוכחים הופתעו לגלות שחזרנו, ולא הבינו איך הצלחנו לעבור בשלום למרות השומרים והכלבים. אמא כמובן רחצה אותי באמבטיה לפני שהשכיבה אותי לישון. מר טננבאום החליט שבפעם הבאה נעבור כולנו יחד, וכעבור כמה ימים קבע עם מלווה אחר שיעביר אותנו. המלווה אסף אותנו ואת משפחת טננבאום: ישראל, אשתו חיה, הלה ושלמה, והוליך את כולנו אל ביתו עוד לפני העוצר.

27

מכיוון שהאזור בוצי הבית נבנה גבוה על גבי כלונסאות. כדי להיכנס עוליםבמדרגות שבראשן משטח כניסה לבית, ומתחתיו יש מסתור פתוח משני הצדדים. המלווה הסתיר אותנו מתחת למשטח הזה בכניסה לבית. כאשר ישבנו שם הוא הזמין את המשמר הגרמני להיכנס הביתה לשתות וודקה. שמענו מעל ראשינו את הלמות מגפי הגרמנים שעולים ויורדים במדרגות, ושרים בקולי קולות. ישבנו במסתור בהמתנה במשך שעות אחדות. כאשר השתרר לבסוף שקט, והשומרים הגרמנים היו פחות ערים, המלווה הכניס אותנו לסירה, כל פעם שלושה, והעביר אותנו את הנהר בשני משטים, בעזרת המשוטים כמובן. לאחר שהגענו לגדה הרוסית שמנגד, למעשה בשטח בלרוס (רוסיה הלבנה), התחמקנו ממשמרות חיילי הצבא האדום, והלכנו צפונה כשישה קילומטר עד לכפר בשם סטראדזה. שם הכניס אותנו המלווה לביתו של אחד התושבים. אותו אדם הביא אותנו למחרת לתחנת הרכבת, וקנה עבורנו כרטיסים. עלינו לרכבת והגענו לעיר ברסט-ליטובסק, שאז כבר היתה בשטח ברית המועצות. בעיר שהו פליטים רבים שנמלטו בדומה לנו לתוך ברית המועצות. בתחילה גרנו באולם גדול, ואחר כך אמא שכרה חדר אצל משפחה יהודית דתית. שם נפגשתי לראשונה עם אורח חיים יהודי דתי. הילדים שלהם דיברו רק יידיש, שפה שלא הבנתי, ולעגו לי בגלל שאני "גויה" בעיניהם; חווית המפגש איתם היתה קשה לי מאוד.

28

29

30

ARCTIC OCEAN

GREENLAND (DENMARK)

SVALBARD (NORWAY)

RUSSIA

SWEDEN

FINLAND

ICELAND

FAROE ISLANDS

NORWAY

ESTONIA LATVIA

LITHUANIA

DENMARK

UNITED KINGDOM

BELARUS

IRELAND

POLAND

NETHERLANDS

MONGOLIA

GERMANY

KAZKAHSTAN

BELGIUM

UKRAINE

CZECH REPUBLIC

LUXEMBOURG

SLOVAKIA

MOLDOVA

FRANCE

LIECHTENSTEIN

AUSTRIA

HUNGARY

SWITZERLAND

SLOVENIA

ROMANIA

CROATIA

BOSNIA AND HERZEGOVINA

NORTH KOREA

SERBIA

UZBEKISTAN

BULGARIA

JAPAN

MONTENEGRO

GEORGIA

MACEDONIA

SPAIN

ITALY

ARMENIA

ALBANIA

SOUTH KOREA

AZERBAIJAN

CHINA

TURKMENISTAN

PORTUGAL

TURKEY

AZORES (PORTUGAL)

GREECE

MALTA

SYRIA

KASHMIR

AFGHANISTAN

CYPRUS

IRAQ IRAN

MADEIRA ISLANDS (PORTUGAL)

TUNISIA

LEBANON

MOROCCO

ISRAEL

PAKISTAN

JORDAN

KUWAIT

NEPAL

ALGERIA

LIBYA

BHUTAN

CANARY ISLANDS (PORTUGAL)

EGYPT

QATAR

SAUDI ARABIA

BANGLADESH

WESTERN SHARAH

UNITED ARAB EMIRATES

INDIA

TAIWAN

MYANMAR (BURMA)

OMAN

LAOS

MALI

MAURITANIA

T KITTS AND NEVIS ONSERRAT GUADELOUPE DOMINICA MARTINIQUE

NIGER

CHAD

ERITREA YEMEN

THAILAND

CAPE VERDE

SENEGAL

SUDAN

VIETNAM

BURKINA FASO

THE GAMBIA

CAMBODIA

BARBADOS

PHILIPPINES

DJIBOUTI

ADAM AND NICOBAR ISLANDS (INDIA)

GUINEA-BISSAU

GUINEA

TRINIDAD AND TOBAGO

TOGO

NIGERIA

BENIN

ETHIOPIA

SIERRA LEONE

CÔTE D’IVOIRE

SRI LANKA

GHANA

CENTRAL AFRICAN REPUBLIC

SOUT SUDAN

LIBERIA

UYANA

CAMEROON

SURINAME

SOMALIA

BIOKO (EQUATORIAL GUINEA)

FRENCH GUIANA

MALAYSIA

UGANDA

EQUATORIAL GUINEA

KENYA

SAO TOME

GABON

DEMOCRATIC REPUBLIC OF THE CONGO

RWANDA

INDONESIA

CONGO

BURUNDI

BRAZIL

SEYCHELLES

CABINDA (ANGOLA)

TANZANIA

INDIAN OCEAN

COMOROS

MAYOTTE (FRANCE)

ANGOLA

MALAWI LESOTHO פרק שלישי גירוש לסיביר SWAZILAND MAURITUS REUNION (FRANCE) BOTSWANA ZIMBAWE MOZAMBIQUE MADAGASCAR SOUTH AFRICA ZAMBIA

A

NAMIBIA

PARAGUAY

AUSTRALI

SOUTH ATLANTIC OCEAN

URUGUAY

TINA

31

FRENCH SOUTHERN AND ANTARTIC LANDS (FRANCE)

FALKLAND ISLANDS (UK)

HEARD ISLAND (AUSTRALIA)

SOUTH GEORGIA (UK)

בהגיענו לברסט-ליטובסק פגשנו שם במפתיע את בן דודי משה לאופר, בן אחות , גדול ממני בשש שנים. כאשר הרוסים פלשו לפולין הם הגיעו גם 16 של אבא, בן לשדליצה, מקום הולדתו של אבא, ואחר כך כאמור נסוגו מעט מזרחה עד נהר הבוג. הסתבר שהמפקד הרוסי במקום הכריז שהם נסוגים, ומי שלא רוצה להישאר בשליטת הגרמנים יכול לבוא איתם. משה בחר להצטרף לרוסים הנסוגים, ואילו הוריו נשארו בשדליצה. בהמשך משה הגיע איתנו לסיביר. לאחר שהצבא הרוסי השתלט על מערב ביילורוסיה ומזרח פולין, החלו גם משפחות רוסיות, בעיקר של אנשי הצבא האדום, להגיע לברסט-ליטובסק. בהשפעת התעמולה הקומוניסטית הם השתכנעו שאנו הפליטים, שמבחינתם הגענו ממדינה קפיטליסטית, סבלנו שם ממצוקה, ולא זכינו להנות מדברי מותרות. בין השאר שאלו אותנו אם אנחנו יודעים מה זה סוכר ומה זה בשר, כי סיפרו להם שסבלנו מרעב, ומי שמציל את העולם מהקפיטליסטים הם הקומוניסטים. הוא שמו של האזור ברפובליקה של בלארוס של ימינו שהיה נתון מערב ביילורוסיה , בתקופה שבין שתי 1939 – 1919 תחת ריבונות הרפובליקה הפולנית השנייה בשנים מלחמות העולם, בהתאם להסכמי שלום שונים שיצרו את הגבולות המזרחיים של (ויקיפדיה) פולין לאחר שקיבלה את עצמאותה. פליטים פולנים התחילו למכור שם דברים שהביאו איתם, בין השאר כותנות לילה יפות ממשי. לכן נראו רוסיות מתהלכות ברחובות בכותנות לילה כאילו אלה שמלות נשף. עברו לא יותר משבועיים עד שאמא הבינה שמה שהאמינה בו ביחס לקומוניזם הסובייטי, כולו "עורבא פרח" ו"שטויות במיץ עגבניות", כך שאהדתה לקומוניזם חלפה מהר. אבל אמא כבר ידעה מה המצרכים החסרים שדרושים לנשים הרוסיות, שלא הכירו דברי לבוש כמו אלה שהכרנו בפולין. בוקר אחד בחודש דצמבר התפרסם צו שקבע שהמטבע הפולני מפסיק להיות הילך חוקי, ללא אפשרות המרה, והמטבע החוקי היחיד מעתה ואילך יהיה הרובל, המטבע הרוסי. הם לא נהגו בחוכמה, בכך שלא איפשרו המרת מטבע. כך קרה

32

שמהיום למחר נשארנו ללא אמצעי קיום. אמא כבר מכרה את מעט דברי הערך שהיו לה. לכן החליטה לחזור לפולין, ותמורת הכסף הפולני שברשותה לרכוש בדים ודברי לבוש, במטרה לחזור ולמכור אותם תמורת כסף רוסי. אמא ביקשה מהמשפחה היהודית שאצלה גרנו שישמרו עליי בתקופת העדרה, והתכוונה לבקש מהמלווה שהביא אותנו, שיבריח אותה הלוך ושוב תמורת תשלום כמובן. היעדרותה שנמשכה כשבועיים היתה עבורי קשה ביותר, כי עם הילדים במשפחה זו לא היתה לי כל שפה משותפת. רוב הזמן עמדתי ליד הגדר ובכיתי. כפי שנודע לי אחר כך אמא עברה שורה של הרפתקאות. לאחר שנסעה ברכבת עד לתחנת סטרדץ, פנתה לכפרי שהעלה אותנו לרכבת וביקשה שיעביר אותה דרך נהר הבוג לפולין. הוא אמר שהבוג עדיין לא מספיק קפוא למעבר ברגל, וכבר מסוכן לעבור בסירה בגלל שברי הקרח; יש לחכות שבוע שבועיים עד שהנהר יקפא לגמרי. אמא אמרה שאינה יכולה לחכות כי השאירה ילדה לבד, והחליטה לעבור לבדה. היא יצאה בלילה בשעות העוצר, והצליחה לעבור את הבוג על גבי גושי קרח, וכמובן להתחמק הן ממשמרות הרוסים והן מהגרמנים. בהגיעה לכפר שמעבר לנהר הקישה על דלת ביתה של המשפחה שאצלה התארחנו בעבר, אך הם סירבו לפתוח מתוך פחד. בלית ברירה פנתה לביתו של גוי שהכירה, והוא פתח לה את דלתו למרות הסכנה שנשקפה לחייו. למחרת יצא בעגלה רתומה לסוס, לאחר שהסתיר תחת הקש את אמא ששכבה בעגלה, והביא קילומטר, התחנה אליה הגענו 22 אותה לתחנת הרכבת ביאלה פודלסקה במרחק כאשר עזבנו את פלניצה. על היהודים כבר נאסר לנסוע ברכבות. ליד כל קרון עמד חייל גרמני שבדק את התעודות. אמא נראתה פולניה, בלונדינית עם צמה ארוכה מאוד, ועם שם פולני בתעודת הזהות: יוסטינה ברן. לאחר שהסתירה באצבע את הכיתוב "בת משה" בתעודה, החייל התיר לה לעלות לרכבת. אמא המשיכה בדרכה בביטחון מלא, בדצמבר, ערב חג המולד. אמא 24 הגיעה לפלניצה, ונכנסה לבית של הסבים ב מדהימה, את כל זה ועוד עשתה תמיד בשקט, בלי ששמעת אותה. סבא וסבתא כמובן מזועזעים, ושואלים איפה סוניה? ואמא עונה: באתי רק

33

כדי לקנות כמה דברים. אבל זאת היתה הפעם האחרונה בה ראתה את הוריה ואחיותיה שגרו בפלניצה. רק אחרי המלחמה נודע לנו שיהודי פלניצה ומיידז'שין, ובני משפחתה של אמא בתוכם, שולחו לטרבלינקה, בה ניספו כולם. יהודים. 5,300- ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בפלניצה כ פלניצה-מיידז'שין - בפרוץ המלחמה ברחו רבים מהם לאזורי מזרח פולין. הגרמנים כבשו את פלניצה הקימו הגרמנים בעיירה גטו והעבירו אליו את 1940 . בדצמבר 1939 בספטמבר 19 ב יהודי היישובים באזור. הגטו הוקף גדר תיל ובה כמה שערים, אך הגטו נחשב פתוח , לאחר פלישת גרמניה לברית-המועצות, נסגר 1941 ויהודים יכלו לצאת ממנו. בקיץ הגטו, הקשר עם האוכלוסייה הפולנית נותק, ומצבם הכלכלי של היהודים החמיר. בהיותו גטו סגור פרצו בו מגפות. וכל תושביו גורשו בקרונות מטען סגורים 1942 באוגוסט 18 גטו פלניצה חוסל ב למחנה ההשמדה טרבלינקה. ראש היודנרט שמינו הגרמנים הרג את כל בני ביתו ושלח יד בנפשו לפני הגירוש. בעת חיסול הגטו היו כמה מעשי התנגדות. שניים הרגו רצח 1943 במאי 2 בגרזנים את הגרמנים שבאו להוציאם מביתם ונורו במקום. ב- פועלים יהודים שעבדו במנסרה, ואת 99 כוח גרמני בפיקודו של מפקד הז'נדרמריה בעליה. הפועלים היהודים ניסו להתנגד, אך רק אחד מהם ניצל מהרצח. (מתוך האנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם) היו פולנים שעזרו דברים נוספים שתרגמתי לעברית מתוך אתר ויקיפדיה בפולנית: ליהודים בגטו. כומר מפלניצה נתן לנערות פולניות תיקים ובהם מצרכי מזון, וביקש מהן לזרוק את התיקים אל תוך הגטו. היו אמנם מקרים של הלשנות על יהודים שהסתתרו מחוץ לגטו, אבל היו גם פולנים בודדים שהסתירו יהודים. לאחר חיסול יהודים שרדו הודות לשכנים הפולנים שהסתירו אותם. בגטו נמנו בסה"כ 14 הגטו, . תוך כדי העלאת היהודים לרכבת 1500 איש. כתוצאה מרעב ומחלות נפטרו כ- 7500 . כל היתר הושמדו בטרבלינקה. חמישים שנה אחר כך הוצב בפלניצה, 200 ירו בכ מול תחנת הרכבת, פסל בצורת סלע שהתבקע, לזכר השמדת יהודי גטו פלניצה.

34

הפולנית Wikipedia מתורגם מ- נכתב ע"י סוניה הרטמן | הגיטו בפלניצה הגרמנים הקימו בפלניצה גיטו. הסיבה להקמת הגיטו בפלניצה, היתה המספר הרב של יהודים שגרו 1940 לאוקטובר, שנת 31 ב בה. פלניצה היתה אחת מעירות פרוור של ורשה, אליהן היו יהודי ורשה נוסעים בקיץ לנופש, פלניצה ממוקמת באזור של יערות, ולכן היתה מבוקשת כמקום מועדף לנופש. כל הפולנים שגרו ברחובות העירה, שם הוחלט להקים את הגיטו, הצטוו לעזוב את בתיהם, ולפנותם עבור היהודים שהועברו אל אותו אזור מכל פלניצה וגם הועברו לגיטו פלניצה יהודים מעיירות שכנות. לדצמבר. כל יהודי הנמצא אחרי תאריך זה מחוץ לגיטו, הרגו אותו. את אזור הגיטו גידרו בחוטי 1 היהודים הצטוו לעבור לגיטו עד ל תיל. ניהול החיים בגיטו התבצע ע"י יהודים הממונים ע"י הגרמנים. בהנהלה הראשונים היו ט. צוקרמן ודינטסם, אותם הרגו הגרמנים לאחר מספר חודשים של תפקוד. אחר-כך בהנהלה היו אליהו פינקל, הנריק שאנצר, דוד אולדק ומנדל חודשקו. בהתחלה היה מעבר בין הגיטו ובין השטח המאוכלס ע"י הפולנים. פולנים שהיו זקוקים לרופא, נכנסו לשטח הגיטו לרופאים יהודיים, הגרמנים סגרו את כל 1940 לינואר 10 והיהודים היו עוברים לשטח שמחוץ לגיטו לבדוק את הרכוש שלהם שנשאר מחוץ לגיטו. ב המעברים וכל מי שעבר לשטח שמחוץ לגיטו, הרגו אותו. עובדים. תפקידם היה להכין 400 בשטח ה"טרטק" (מפעל לעבוד עץ) הקימו הגרמנים מחנה עבודה עבור כ- 1941 בסוף שנת יהודים לעבוד ב"טרטק" בהבטחה שהעובדים שם ינצלו. את העובדים 80-100 הגרמנים ציוו ל- 1942 חומר לריצוף רחובות. במאי . בחלק מהעובדים ירו, והיתר נספו מפיצוץ שנגרם מרימונים אותם זרקו 1943 למאי 7 ב"טרטק" הרגה המשטרה הגרמנית ב השוטרים אל תוך הצריף, בו שהו העובדים. קברו את כולם בקבר משותף. איש אחד הצליח לברוח וניצל. הגרמנים העבירו אל הגיטו יהודים מעיירות שכנות, וגם מספר יהודים מוורשה ומלודז, והצפיפות היתה גדולה מאוד. הצפיפות, התנאים הסניטריים הגרועים והרעב גרמו להתפשטות מגפות טיפוס ושחפת, וכתוצאה מכך, לתמותה גוברת. בגלל הרעב והעוני, יהודים בגיטו היו זקוקים לעזרה. הדבר ידוע מפניית ההנהגה היהודית בגיטו, למרכז העזרה שהיה בקרקוב. הרבה ילדים 6500 כ נשארו ללא הורים וגם רוב הילדים היו חולים. אלף זלוטי, ואם לא ישלמו, יועברו היהודים למקום אחר. בלילה, שקדם 100 הגרמנים דרשו מיהודי הגיטו 1942 ליולי, שנת 16 ב לדרישת הגרמנים לתשלום, עברה דרך פלניצה רכבת משא, ובה יהודים מחיסול הגיטו באוטבוצק. האנשים הבינו שאין טעם לאסוף את הכסף עבור הגרמנים, כי בין כה וכה מתכוננים לחסלם. היו פולנים שעזרו ליהודים שבגיטו. כומר פלניצה סילווסטר שולציק נתן לנערות הפולניות תיקים ובתוכם מצרכי מזון וביקש מהם לזרוק את התיקים אל תוך הגיטו. אומנם היו הלשנות על יהודים שהסתתרו בשטח שמחוץ לגיטו, אבל היו גם פולנים בודדים שהסתירו יהודים. היו מספר יהודים שהצליחו לברוח מהגיטו. עזר להם עובד במסילת הרכבת, ואצלב באנאסיוק. - גם הוא ישראל צימליך , לאחר בריחה מטרבלינקה הסתתר אצל משפחת זקס. מיציסלב חודצו הודות לשכנים הפולניים ניצלו: ברח מטרבלינקה, שרד את המלחמה הודות למשפחת זיגמונט ויאנינה קובוס. אחרי המלחמה הם צוינו ע"י "יד ושם" כמצילי אומות העולם. יורצק לאצוק הסתתרה עם ילד קטן אצל משפחה פולנית לא ידועה. הלנה יאלניובה - הסתתר אצל מר סוביאראי. הניאק גולובק הוסתרה פנינה סרברניק . פאניה סטאכר . שרה ניבר הסתתר אצל זיגמונט ויאנינה קובוס. מרדכי פרידמן הסתתר אצל יוזף זאקס. הסתתרה אצל אישה עם ילד הוסתרה אצל שתי נשים מבוגרות. ילדה הסתתר אצל אורשולה ריביצקה. נער יהודי אצל תושב מקומי. יאנינה יאגיאלסקה, אלמנה ואם לשלושה ילדים. יהודים שרדו, הודות לשכנים הפולניים שהסתירו אותם. 14 לאחר חיסול הגיטו, הגרמנים נכנסו לגיטו וציוו לכולם לעבור לשטח תחנת הרכבת. מי שסירב לצאת מביתו, הרגו אותו במקום. 1942 לאוגוסט, שנת 20 ב- קילומטר, עד לתחנת 15 אחרי הצהריים הגיעה קבוצת יהודים מרמברטוב, שם לא עברה רכבת. יהודים מעירה זו צעדו 2 בשעה רכבת בפלניצה. מי שלא היה מסוגל לצעוד, הרגו אותו במקום. האנשים מרמברטוב הועלו לרכבת יחד עם אנשי פלניצה. לפנות ערב, ציוו הגרמנים לעלות לקרונות רכבת משא שעמדה בתחנה. הגרמנים דחפו את האנשים אל תוך הקרונות 6 בשעה ונעזרו בכך בהרבצות עם מקלות. אחרי שהעלו את האנשים לקרונות, העלו גם את השוטרים היהודיים. כל היהודים הוסעו להשמדה בטרבלינקה.

איש. תוך כדי 1500 איש. כתוצאה מרעב ומחלות נפטרו כ- 7500 ס"ה בגיטו פלניצה היו איש. כל היתר הושמדו בטרבלינקה. 200 העלת היהודים לרכבת, ירו הגרמנים בכ בפלניצה, מול תחנת הרכבת הועמד פסל בצורת סלע שהתבקע, לזכרם של יהודי שנה לזיכרון של השמדת גיטו פלניצה. 50 פלניצה שהושמדו. הפסל הועמד בציון

בתמונה: בית הכנסת בפלניצה

35

בזמן שהותה הקצרה בפלניצה קנתה אמא בכסף הפולני שנותר בידה גרבי משי, בדים ומטפחות משי, שהנשים הרוסיות עוד לא זכו לראות אצלם; דברים שאין להם משקל כמעט, אך יהיה להם ביקוש ברוסיה. אמא חזרה ברכבת, הגיעה איכשהו לכפר על הנהר, ושוב יצרה קשר עם המלווה כדי שיעביר אותה חזרה. המלווה, שארגן קבוצה להעברה, אמר שעדיין מסוכן לעבור בלילה את הנהר ויש להמתין, אבל אמא אמרה שהיא חייבת לעבור; גם הפעם עברה לבדה בלילה את הנהר, הלכה לסטרדץ, הגיעה אליי ברכבת, ו"הצילה" אותי מהמשפחה הדוברת יידיש. בינתיים נודע לאמא שיש משרדים שבהם כל אלה שמצאו עצמם בשטח הרוסי נרשמים כפליטים. במשרד בברסט-ליטובסק לא מצאה את שמו של אבא, אבל נאמר לה שיש משרד נוסף בביאליסטוק, כמאה קילומטר צפונה, בצפון מזרח פולין. אמא נסעה ומצאה שם את שמו; התברר לה שכנראה נשלח לעבוד בבית חרושת בעיר מוגילוב, כארבע מאות קילומטרים מזרחה משם. הסתבר שנאסר על הפליטים לגור קרוב לגבול, וגם לא בערים הגדולות. אמא שלחה מכתב שנועד לאבא, אברהם ברן, לכתובת בית החרושת; המכתב הגיע אליו, ואבא בא והצטרף אלינו. הסתבר שבאזור בו עבד הם היו חופשיים לנסוע. פסקו הקרבות באזור פולין, ופליטים יהודים התחילו לחזור לפולין 1940 באביב הכבושה. בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב פרחה הידידות בין ברית המועצות לגרמניה, וגם בברסט-ליטובסק התרוצצו קצינים גרמניים. למרות שבריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה, איש לא חשב שתהיה עוד מלחמה באזור שלנו. הפליטים חשבו שהכול בסדר, אפשר להמשיך לחיות, ולחזור הביתה; אין צורך לפחד מהגרמנים, אותם זכרו כטובים ואנושיים עוד ממלחמת העולם הראשונה. כדי לקבל היתר שיבה הפליטים נדרשו להתייצב בפני ועדות של הגרמנים והרוסים, והתאפשר לקנות כרטיסי רכבת כדי לחזור למקומות מהם ברחנו. בזכות המראה הפולני אמא השיגה כרטיסים לרכבת חזרה לפולין, באה הביתה מאושרת וקורנת, ואמרה: אנחנו חוזרים הביתה, השגתי כרטיסים לרכבת. בדירה ששכרנו היו מיטות עם מעקה בצדדים. אחזתי את המעקה בשתי ידיים והתחלתי לצעוק: אני לא חוזרת! לא עוברת שוב את הגבול. הוריי אמרו לי: חוזרים

36

לסבא וסבתא, למשפחה וגם לחתולה. המשכתי לצרוח, ואמא לא הצליחה לשכנע אותי שהפעם פשוט נוסעים ברכבת. הטראומה שנותרה בי מאז מעבר גבול היתה כה עמוקה עד שדבר לא שכנע אותי. אז אבא אמר: מהפה של ילד לאוזני אלוהים; הילדה לא רוצה לנסוע, לא חוזרים. זו היתה חוליה נוספת בשרשרת המקרים בהם ניצלו חיינו שוב ושוב. כך נשארתי תמיד חופשיה, ועם זאת תוהה עד היום איך זה שלא הגעתי לטרבלינקה. איך דווקא אנחנו ניצלנו, בעוד כל המשפחה משני הצדדים הושמדה בשואת יהודי פולין; נותרנו רק שלושתנו, וגם משה לאופר בן דודתי, והדודים מצד אימי: שלמה וחיים. המשכנו בחיינו בברסט-ליטובסק. אמא התחילה לייצר גלידה ולמכור ברחוב, אבא עבד במקום כלשהו, ואיך שהוא התקיימנו. אני לא למדתי בבית ספר במשך שנה שלמה; אבא לימד אותי חשבון ואמא לימדה אותי מזיכרונה ספרות פולנית. המחסור במזון היה חמור, והשתתפתי במשימת העמידה בתורים לקניית מזון. יום אחד פורסם צו סובייטי חדש בו נקבע שכל הפליטים נדרשים לקבל תעודות זהות סובייטיות, כי הסיסמה היתה: "מי שלא איתנו הוא נגדנו". הפליטים היהודים, בחלקם לפחות, כולל הוריי, אמרו בינם לבין עצמם: מה פתאום? בקרוב המלחמה תיגמר, בעלות הברית ינצחו את גרמניה, ונוכל לחזור בשלום לפולין. אנחנו לא נשאר לעד בברית המועצות, במקום שחשבנו שהוא גן עדן, וגילינו מהר מאוד שלא כך הוא. אם ניקח תעודות סובייטיות לא נהיה יותר אזרחים פולנים אלא אזרחי ברית המועצות, ולעולם לא נוכל לחזור לפולין כפולנים. בחצות הלילה נפתחה דלת דירתנו, נכנסו שלושה חיילים או 1940 בחודש יוני דקות לארוז כמה דברים, ולעלות 10 שוטרים לדירה ואמרו: אתם מגורשים. יש לכם לרכבת. מי שלא רצה להיות אזרח שלנו ייסע לאן שנשלח אותו. הפליטים שלקחו אזרחות סובייטית נשארו במקום, ולאחר פלישת גרמניה לשטחי ברית המועצות מצאו עצמם תחת משטר כיבוש גרמני והושמדו, ואילו אנחנו נשארנו בחיים כי גורשנו לגלות בסיביר. הועברנו לרכבת ובה דרגשים לשכיבה, רכבת ענקית, ויצאנו לדרך הארוכה לכיוון צפון מזרח. נסענו במשך שישה שבועות מברסט-ליטובסק עד העיר קוטליס בצפון רוסיה,

37

מרחקשל כאלפיים קילומטר. לתחנות הגדולות הגיעו הכפריים כדי למכור לנוסעים מצרכים. חילקו גם קצת אוכל לפליטים, ובכל תחנה גדולה בברית המועצות היה ברז מים רותחים. סבלנו רעב אבל איש לא מת מרעב. ברית המועצות ענקית, ובין תחנה לתחנה גדולה שנייה יש רק מסילה אחת. כאשר באה רכבת ממול מעמידים את הרכבת שלנו על מסילה עיוורת, ומחכים שהרכבת ממול תעבור ותפנה את המסילה. במקרה אחד מסוג זה, איני יודעת אם העמידו את הרכבת על מסילה עיוורת כי הגיעה רכבת ממול, או כדי להראות לנו איך נראה המקום אליו נוסעים; אבל העמידו אותנו מול מחנה עונשין – גולג – המוכר למי שקרא את הספר "ארכיפלג גולג" מאת סולזניצ'ין. מעבר למסילה ראינו גדרות תיל ומאחוריהן אסירים במדי פסים, מלווים על ידי חיילים עם נשק. כך נחשפנו למראה הראשון של גולג. פעם ראשונה ואולי יחידה בה ראיתי את אבא בוכה, משוכנע שנועדנו להיכנס למחנה כזה באזור קוטליס. אפשר להבין את הבכי והצעקות של האנשים שבאו מוורשה או מפלניצה. לאחר כמה שעות המתנה מול מחנה העונשין העבירו אותנו לספינה לא גדולה ששטה על נהר ויצ'גדה. שטנו בספינה במשך חמישה-שישה ימים, שוב תוך שינה על דרגשים. כזיכרון יחיד משם נותר טעם הכלור שהוסיפו למי השתייה כדי לטהר את המים מנהר לא צלול ולא נקי במיוחד. הגענו לעיר סיקטיבקר, עיר הבירה של האזור האוטונומי שנקרא רפובליקת קומי , בדומה למדינות האזריות). זה היה אזור USSR במקום ASSR (בראשי התיבות המחייה של שבט צפוני, דומה אולי לאינואיטים בצפון אמריקה. גם הלאום שלהם נקרא קומי. לאחר שירדנו מהרכבת העלו אותנו על משאיות ויצאנו לדרך. נסענו במרחבי הטייגה – המתמשכת לכל רוחב צפון מזרח רוסיה, עד האוקיינוס השקט (יער ללא סוף – זהו פירוש השם “טייגה” בשפה המונגולית). בחורף קור של מינוס ארבעים מעלות, ובקיץ חום נוראי ולחות עקב הפשרת השלגים, ביערות עד לאורך אלפי קילומטרים, ומיליארדים של יתושים.

38

בפדרציה הרוסית נמצאת בצפון-מזרח רוסיה האירופית. חלק רפובליקת קומי היוו בני 1939 מהרפובליקה נמצאמצפון לחוג הארקטי. בירתההיאסיקטיבקר. בשנת . מלחמת העולם השנייה הביאה 22% מהאוכלוסייה, והרוסים רק 72.5% עם הקומי לרפובליקה פליטים רבים מאזור הקרבות שהביאו איתם ענפי תעשייה משמעותיים. אחרי המלחמה חלקם נשארו. ברפובליקה הוקמו גם מספר מחנות אסירים. רבים מאותם אנשים שהגיעו לשם בעל כורחם נשארו בה, והביאו לידי כך שכבר בשנת (ויקיפדיה) הרוסים היו לרוב ברפובליקה והשתלטו על רוב משאביה. 1959 באמצע הדרך נהג המשאית עצר ואמר: שתיתי יותר מידי וודקה, צריך לישון קצת; סגר את עצמו בקבינה, ומעלינו מיליארדים של יתושים. כדי להגן עלי מהיתושים, שיכולים לחסל בנאדם, אמא הכניסה אותי לציפה, מהדברים המעטים שהביאה איתה מפלניצה. לאחר שהנהג ישן כמה שעות, חזרה לו יכולתו לנהוג. המשכנו לנסוע במשך עוד כמה שעות, עד שהגענו למעבר הנהר סיסולה אותו חצינו בסירות אל הכפר ווקטיל בגדה השניה. משם המשכנו לנסוע בעגלות רתומות לסוסים כעשרה קילומטר דרומה עד לכפר ווקבאט. שני כפרים אלה איכלסו אנשים שנשלחו לסיביר. בווקטיל שכנו כבר גרמנים שחיו קודם לאורך נהר הדון בדרום רוסיה, וגורשו לסיביר כאשר פרצה המלחמה, ואולי עוד קודם, כי בתקופת רוסיה הצארית הגיעו הרבה מהנדסים ומומחים גרמנים לעבוד ברוסיה, והמשטר הסובייטי הגלה אותם לסיביר. אותנו שלחו לכפר ווקבאט; יצאנו מברסט-ליטובסק ביוני, נסענו במשך החודשים התחלתי 1940 יוני-יולי, והגענו ביולי-אוגוסט, לקראת הסתיו. באחד בספטמבר שוב ללמוד בבית ספר. כאשר הגענו מצאנו כפר שנבנה בתוך אחו בלב הטייגה, ובו מספר בתים לא גדול, כולם בנויים גבוה על גבי כלונסאות. כאשר שאלנו למה על כלונסאות? הסבירו לנו שבאביב, כאשר הדובים מתעוררים משנת החורף רעבים, הם נכנסים לא פעם לתוך הבתים בחיפוש אחר אוכל; לכן בונים את בתי המגורים בגובה. את ההסבר שמעו גם הגברות שבאו מוורשה, קרקוב או פלניצה, ובהתאם נראתה תגובתן המבוהלת.

39

אבא שלי תמיד היה פסימיסט, בניגוד לאמא שהיתה אופטימיסטית. כשהגענו לווקטיל ואבא ראה לאן הגענו, הוא התחיל להתלונן על מר גורלנו. אני זוכרת שאמא אז אמרה לו: "אברהם, תיקח את, תחפור בור עמוק, ותכניס לתוכו אותי ואת סוניה ותכסה אותנו. אם אתה לא עושה זאת, אז תפסיק לילל, ונבדוק איך אפשר להסתדר כאן״. ובאמת אחרי מספר ימים אבא הלך לעבוד ברפת, אמא החלה לעבוד בבית התינוקות, אני התחלתי ללמוד בבית הספר והחיים בגירוש בסיביר החלו להיות פחות או יותר נסבלים. מפקד המקום שקיבל את פנינו בהגיענו, הבהיר לנו שחלים כאן שני כללים: א. לכאן רק מגיעים - מפה לא יוצאים! (לעצמנו אמרנו שאנחנו עוד נצא כי יש לנו מולדת, פולין). ב. מי שלא עובד לא אוכל!

אמא כותבת לסוניה בפולנית כשהן ברוסיה, כדי לתרגל ולשמור על השפה

40

41

חברות בבית הילדים באוזבקיסטן. משמאל אסתר. 2 סוניה מימין עם

42

פרק רביעי מסיביר עד אוזבקיסטן

43

המתיישבים הראשונים שהגיעו והקימו את הכפר ווקבאט היו קולאקים, שחיו בעבר באיזור נהר הדון. בתקופת הקולקטיביזציה הם סרבו לוותר ולמסור את האדמות להקמת קולחוזים. לכן נאמר להם על ידי השלטונות הסובייטים: אם אינכם רוצים . ASSR שיהיה כאן קולחוז, אז תבנו קולחוז בקומי הוא כינוי לבני מעמד האיכרים האמידים בסוף תקופת האימפריה הרוסית, קוּלָאקים הרפובליקה הרוסית ותחילת תקופת ברית המועצות. ככלל, אלה איכרים אמידים שהחזיקו בבעלותםחוותגדולות, מספרסוסים ובקר. בעקבותתהליךהקולקטיביזציה , סבלו הקולאקים מרדיפות פוליטיות על ידי המשטר 1928 בברית המועצות בשנת אלף איכרים, וכמה 400 הסובייטי. ההערכה היא שכתוצאה ממדיניות זו נהרגו כ מיליונים הוגלו לאזורים מרוחקים. קוֹלְחוֹז הוא כינוי למשק שיתופי בברית המועצות. כחלק מתוכנית החומש של סטלין כפו השלטונות על האיכרים, בתקופה המכונה "קולקטיביזציה", להתאחד בחוות חקלאיות שיתופיות, בהן הרווחים מתחלקים בין (ויקיפדיה) חברי הקולחוז. את כל זה סיפרה לי אמא, שעבדה בכפר כמטפלת בבית תינוקות, לצידה של אשה רוסיה בשם פרוסיה שסיפרה לה את תולדות המקום. לדבריה, אנשי הקבוצה הראשונה הגיעו לאחו חשוף, וקיבלו מסורים וגרזנים כדי לבנות לעצמם בתים. כמעט איש מהם כבר לא נשאר בחיים. אחר כך הגיעו קבוצות שנייה ושלישית. הוריי, שתמיד היו אנשי עבודה, ואף פעם לא עשירים מאוד, יצאו לעבוד. אבא עבד ברפת. אבל בקרב הפליטים היהודים אנשי האינטליגנציה היו כאלה שטרם קלטו מה אופי המשטר של ברית המועצות. כל מי שאמר שאינו רוצה לעבוד נשלח ליערות הטייגה לגדוע עצים. העבודה היחידה החשובה שם היתה לנסר עצים ענקיים, לגרור ולהטיל אותם לתוך הנהר. בולי העץ צפו על פני המים עד ויזינגה, שם העלו אותם מהמים אל מנסרה גדולה, בה יצרו חומרי בניין מעצי אורן. בכפר היתה רק חנות אחת, בה מכרו מה שהביאו ולאו דווקא מה שנחוץ לתושבים. פעם ראינו תור ארוך משתרך ליד החנות ותהינו מה נמכר בה הפעם? פתאום ראינו

44

אנשים יוצאים ובידיהם סירי לילה. לשם מה שלחו לשם דווקא משלוח של כלים אלה? לאלוהים ולפקידים במוסקבה הפתרונים. התחלנו את חיינו בכפר ווקבאט. אבא הביא מידי פעם 1940 בשלהי הקיץ בשנת כוס חלב מהרפת. אמא, שנולדה בכפר בפולין, ידעה יפה לזהות פטריות אכילות או רעילות. בקיץ הלילות היו קצרים. אמא קמה בארבע בבוקר, כשכבר עלה השחר, והלכה ליער לאסוף פטריות ופירות יער כמו פטל, אוכמניות ועוד; הרבה פירות יער שאיני יודעת את שמם בעברית, והרבה סוגים של פטריות אכילות, תוספת חשובה למזון שלנו. בעונת הסתיו, כאשר הציפורים נודדות דרומה אל ארצות החום, ראינו פתאום שעל אדן החלון עומדת ציפור גדולה. הבחנו שאינה מסוגלת לעוף, כנראה בגלל כנף שבורה. כאשר פתחנו את החלון הציפור נכנסה לחדר, ושהתה אצלנו כל החורף. האכלנו אותה וטיפלנו בה, ועם בוא האביב שחררנו אותה. התחלתי ללמוד שם בבית ספר, שבו רקשתי כיתות: ב' וד'. לא יכולתי ללמוד בכיתה ד' כי בפלניצה סיימתי רק כיתה ב'. התחלתי ללמוד בכיתה ב' פעם נוספת, הפעם בשפה הרוסית. די מהר קלטתי את השפה, אבל כאשר הצטרפתי לכיתה קרה דבר מביך ודי מבדח, שלא אשכח: המורה הסבירה משהו, ושאלה אותי ברוסית אם אזכור? אבל בפולנית הפירוש הוא לשכוח; אמרתי נייט - לא - כלומר שאשכח. המורה חזרה והסבירה, שאלה שוב אם אזכור, ושוב עניתי נייט. עבר קצת זמן עד שהבנו ששתינו לא משדרות על אותו גל. . כשהטמפרטורה 1941 איכשהו עברנו בשלום את הקור המקפיא בחורף בשנת 35 מעלות סגרו את בית הספר למשך כמה ימים, אבל במינוס 40 ירדה למינוס מעלות עדיין למדנו. הבתים באזור נבנו מבולי עץ שנכרתו ביער. לבניית הקירות הניחו בול עץ על גבי בול עץ, ואת הרווחים ביניהם מילאו וסתמו בעשב, שבתוכו התפתחו פרעושים עוקצים ומוצצי דם; זו היתה צרה צרורה, כי באותה תקופה לא היו חומרי הדברה. כדי להתגונן מהפרעושים הציבו את רגלי המיטות בתוך צלוחיות מים. אבל הפרעושים טיפסו על הקירות ועלו אל התקרה, ומשם צנחו למטה על המיטות. כדי

45