סוניה הרטמן - תחנות חיי

– כך כונו ילדים יהודיים מפולין, שברחו עם משפחותיהם בפרוץ מלחמת ילדי טהראן העולם השנייה אל מזרח פולין. חלק מן הפליטים הוגלו על ידי הסובייטים מזרחה לסיביר ולברית המועצות האסייתית, וחלקם נסו לאזורים אלה עם פלישת גרמניה , עם הקמת הצבא הפולני 1942 . בשנת 1941 ביוני 22 הנאצית לברית המועצות ב בברית המועצות בפיקודו של גנרל ולדיסלב אנדרס, שקיבל את הכינוי "צבא 1942 אנדרס", נספחו אליו אלפי פליטים ובהם הילדים. עם הגיע צבא אנדרס ב לאיראן, שהיתה בשליטת הבריטים, הקימה הסוכנות היהודית בטהראן מחנה לילדי , הסוכנות היהודית ארגנה את עלייתם 1943 ילדים. בינואר 719 הקבוצה, וריכזה בו לארץ ישראל. מרביתם הגיעו לארץ ישירות דרך ירדן, וחלקם בדרך הים למצרים (ויקיפדיה) .1943 בפברואר 18 ומשם ברכבת לעתלית, ב אנחנו חזרנו לפולין ברכבת, מסע שנמשך כחודשיים, בגלל אין סוף עצירות ממושכות בתחנות. באותה בתקופה ברית המועצות הוציאה משטח שליטתה בגרמניה ברכבות את כל ציוד המפעלים, המעבדות והציוד המכני, והיתה כאמור רק מסילה אחת. את הרכבת שלנו העמידו לעיתים למשך שעות רבות על מסילה עיוורת, וראינו מה מגיע מכיוון גרמניה לתוך ברית המועצות; הרוסים רוקנו למעשה את גרמניה מכל הציוד. כאשר יצאנו לדרך, עדיין באוזבקיסטן, עצרנו על מסילה עיוורת בעיר בשם קוגנט, משם יצאה מסילה נפרדת דרומה אל העיר בוכרה. אמא, בזכות בקיאותה בספרות והיסטוריה, ידעה שבוכרה היא נכס ארכיאולוגי ותרבותי בלתי רגיל, בהיותה אחד המרכזים המפוארים של העולם המוסלמי. כאשר אמרה לי: בואי ניסע לראות את בוכרה, אבא אמר לה: את לא נורמלית! ולמה את לוקחת את סוניה? אתם תפסידו את הרכבת. אמא ענתה: את בוכרה חייבים לראות, לא נחזור לכאן שוב. אם נפסיד את הרכבת ניסע באחרת, ונמצא אותך. כנראה שאמא "הדביקה" גם אותי בסקרנות ובנטייה שלה להרפתקנות. לפני התקופה הסוציאליסטית בוכרה היתה מרכז דתי, לאומי, ספרותי ותרבותי של אוזבקיסטן, ובה מבנים מפוארים. תפארת ארמונו של האמיר, השליט, אינה נופלת

58