סוניה הרטמן - תחנות חיי
מתפארתו של מסגד עומר בירושלים. טיילנו שם כמה שעות, וכאשר חזרנו, הרכבת שלנו עדיין עמדה במקומה. זאת היתה חווית תיור באתר מיוחד ביופיו, ביקור שלא ישכח, כמו גם, להבדיל, זעמו של אבא עקב הרפתקה זו. בשנההראשונהלאחרהמלחמהעדיין שרר רעבבכל רחבי אירופה ובריתהמועצות. כאשר עברנו סמוך לימת אורל, עצרנו לאסוף מלח, משום שידענו שבהמשך אפשר יהיה לקנות דברים תמורתו, בעוד שהכסף איבד את ערכו. בשקים אחדים אספנו מלח, שבהמשך אכן איפשר לנו לקנות בעיקר כל מיני מצרכי מזון כדי להתקיים. לאחר שעברנו את הגבול מברית המועצות לפולין, בתחנה הראשונה, נחת על הקרון ברד אבניםשהשליכו עלינו הפולנים, בעודם צועקים: היטלר לא גמר אותכם, אנחנו נגמור את העבודה! כך קיבלה אותנו בשובנו לפולין מולדתנו. באירוע מזעזע זה קיבלתי את הדחיפה הסופית להיפך לציונית. בינתיים נקבעו באירופה גבולות חדשים. אזור שלזיה התיכונה עבר מגרמניה לפולין, וכל הגרמנים גורשו משם. לכן שלחו את כל הפליטים שבאו כמונו מברית המועצות לשלזיה התיכונה, להשתכן בבתים הריקים שהשאירו הגרמנים. אבל אנחנו לא ידענו דבר על מה שקרה ליהודים בפולין בזמן המלחמה. ברוסיה לא פרסמו דבר ברדיו או בעיתון אודות ההשמדה של היהודים. לא ידענו על מחנות הריכוז, כולל טרבלינקה. כשנודע לנו לראשונה על הטרגדיה הנוראה של השואה, ועל כך שלמעשה לא נותרו בפולין יהודים, משום שרובם הושמדו בירי, בשריפה או בתאי הגזים, הוכינו בתדהמה, וחשנו הלם נוראי. כמובן שלא ידענו מה עלה בגורל בני המשפחה, ומה קרה לרכושנו. הוריי החליטו שלא נמשיך בנסיעה מערבה לשלזיה הרחוקה. לכן ירדנו מהרכבת כאשר הגענו לעיר לודז', מרחק מספר שעות נסיעה מפלניצה. הוריי התארגנו כדי לנסוע לפלניצה לבדוק שם מה נשאר, ומה בדיוק אירע למשפחה. רציתי לנסוע עם ההורים אבל אמא לא הסכימה לקחת אותי, בגלל הידיעות שפולנים הורגים יהודים ברכבות. הפולנים השתלטו במהלך המלחמה על הרכוש שהשאירו היהודים, ופחדו שהיהודים יחזרו לקחת את רכושם. בינתיים נודע שהתרחש גם פוגרום בקיילצה.
60
Made with FlippingBook Annual report maker