סוניה הרטמן - תחנות חיי

23.3.1948

אמא ואבא היקרים!

שבועות, מאז שהגענו לקפריסין, למחנה ההסגר. מיד, עם הגעתי לכאן, 3 עברו כבר כתבתי לכם מכתב ואינני בטוחה שהוא הגיע אליכם, כיוון ששלחתי אותו בדואר של המחנה והוא נבדק על ידי האנגלים. יתכן ואצליח לשלוח מכתב זה בדואר מהעיר, שם המכתבים לא נבדקים והמכתב הזה יגיע מהר יותר אליכם. אבל טוב יותר שאולי המכתב הזה לא הגיע אליכם, כי כתבתי בו הרבה שטויות. (המשך המכתב הארוך הוא תאור ארוך מאוד של המסע בספינת מעפילים והשתלטות האנגלים על הספינה שלנו. כל זה כתוב בעדות הזכרונות של רינה ושלי). אז זה גורלנו. לקפריסין הגענו בשני לפברואר. מאז חיים כאן חיים משעממים. עד לצהרים אנחנו לומדים ויתר היום עובר בשעמום. למעשה החיים כאן די נסבלים, אבל מבחינה רגשית כולנו מדוכאים והמצב בארץ מגביר את הדיכאון שלנו. מדוד שלמה עדיין לא קיבלתי מכתב. מיד, אחרי שתקבלו מכתב זה, תכתבו לי בבקשה מכתב תשובה. תכתבו על הכל, מה שנשמע אצלכם, כי אני צמאה לכל מילה מכם. יום שאני מקבלת מכתב מכם, הוא יום אושר עבורי. אף פעם לא חשבתי שכל כך אתגעגע אליכם. אבל למרות הגעגועים, אינני מצטערת על המעשה שעשיתי, לעלות לארץ, כי אני בטוחה שזו חייבת להיות הדרך של כל יהודי של כל עם ששואף לחופש ולעצמאות אותה הפסיד. ״עדיף למות בעמידה, מאשר לחיות על הברכיים״ - אלה מילים של משורר גרוזיני מפורסם - שוטה רוסט אבלי. אלה לא מילים סתם, זה תיאור המצב של עמנו, ומקווים שזו הפעם האחרונה שעמנו יצטרך לבחור. עכשיו האמת נקבעה: האם יש לנו זכות לבחור להיות עצמאיים כמו עמים אחרים. עדיף למות עם נשק בידים בהגנה על מולדת מאשר תמיד לשמוע קללות כמו ״יהודי מלוכלך״ וקללות נוספות, גרועות יותר. אל תחשבו שאני כותבת מילים אלה כ״תעמולה״ זולה, או שאני רוצה להפגין ״השכלה פוליטית״. אני כותבת את מה שאני מרגישה ומה שהלב שלי אומר לי לכתוב. מה נשמע אצלכם? במה אתם עובדים? מה שלום הדודים ומה נשמע אצל מארי? תכתבו על הכל ותכתבו הרבה. הכתובת שלי: Baran Sonia , כמעט אדם מבוגר. יהיה זה יום הולדת ראשון 17 יום אהיה כבר בת 12 נ.ב. בעוד בלעדיכם. אבל לא נורא, בעוד שנה בטוח נהיה כבר ביחד ולמתנת יום הולדת תקנו לי בגד פלסטינאי אמיתי. מנשקת אותכם, סוניה Special Camp 55 M.E.L.F. 3, Cyprus

84