סוניה הרטמן - תחנות חיי

בתחילת החורף עברנו משער הגולן לקיבוץ מעברות בעמק חפר, בגדה הדרומית של נחל אלכסנדר; אני זוכרת הרבה בוץ. עבדתי פה ושם, בעיקר במטבח עם רותק'ה, חברה טובה. עברית עוד לא ידענו. יחד רחצנו את הסירים הגדולים ושרנו שירים בפולנית. היתה לנו תחושה שמייסדיי מעברות, שעלו מרומניה, בולגריה והונגריה, כועסים עלינו. יום אחד נכנסו לחדר האוכל בחורים שהגיעו קצת באיחור מהעבודה בפלחה, ודרשו אוכל: תביאו דייסה! תביאו מרק! התנהגו אלינו לא יפה, דיברו בגסות; לא הבינו מאין באנו ומה עברנו. נכנסנו למטבח וחזרנו ואמרנו להם: מרק לא הייתי ודייסה איננו. בקבוצת הצעירים מפולין אליהם הצטרפנו בקיבוץ מעברות פגשתי את אברהם הרטמן, מי שיהיה בעלי. אני חושבת שאברהם התחיל לחזר אחרי, אבל זה היה הדדי למדי. מה שהיה חשוב בעיניי זה שיש לו השכלה בלתי רגילה. אברהם היה אוטודידקט, שקרא את קארל מארקס, היה בקי בהמון נושאים, כולל אסטרונומיה, וסיפר לי הרבה דברים; זה מה שכבש אותי, כי סך הכול היינו שונים כל כך. לי קראו בכינוי קוזה - קופצנית כמו עז, ואילו אברהם היה מאוד רציני ומאוד מיושב. אני הייתי מאוד מאוד לא רצינית. למשל, בהריון בחודש התשיעי עם דני עוד רכבתי על חמור, וחשבתי שאין בכך בעיה. עם הקבוצה ממעברות עלינו כעבור ארבעה חודשים לקיבוץ מגידו, לשם עלו , חברי קבוצה על שם יוסף קפלן, שהגיעו מקיבוץ 1949 לראשונה, בחודש פברואר משמר העמק. קודם לעלייתנו למגידו יצאה לביקור שם משלחת, כולל אברהם , הגענו אל מגידו במשאית, 1949 ועוד מישהו מקבוצתו. כעבור חודש, במרץ איש בערך. כאשר עלינו למגידו עדיין לא הסתיימה המלחמה, 40 כקבוצה שמנתה אזור ואדי ערה עדיין לא היה בידינו, וברודוס נמשכו שיחות שביתת הנשק.

99