מסע החיים של לייבה

הצליח לשכנע את אבי לאפשר לו לכתוב ולצייר על הקיר המזרחי בבית הכנסת, זה הקיר החשוב הפונה לירושלים. על אף היותו בגילופין טיפס ועלה על הסולם כשבידיו פלטת צבעים ומכחול. הוא הפליא לצייר על הקיר וציוריו שבו עין כל. לימים התברר כי עבודתו הייתה נדירה באיכותה, ולראיה, ביקרתי בבית הכנסת כשישים שנים לאחר מכן וגיליתי לתדהמתי שציור האריות והכיתוב נשתמרו במיטבם על שלל צבעיהם. לסיום תיאור הגלריה הססגונית של האנשים שהקיפה אותנו וחיה בקרבנו, אני בוחר לספר בקצרה על שלושה בטלנים שחיו בשולי החברה המהוגנת ברובה, ולמרות מגרעותיהם אני זוכר אותם בחיוך. הראשון הוא אברמל'ה דער טאטה. אדם מוזר שטען בתוקף כי הוא-הוא אברהם אבינו ואת שמו האמיתי לא ידענו. האיש הזה לא אהב לעבוד וחי מ"שנור לשנור" (קיבוץ נדבות, תרומות). פעם הצהיר על עצמו כגנן ופעם כצייר, שני המקצועות התבררו כבדיה מצוצה מהאצבע. כפי שנאמר "לא דובים ולא יער." לעומת זה, הוא טרח לספר ולהטריח את מי שההין להקשיב לו, כי לוּ אך רצה, היה מסוגל לעשות אין-ספור דברים. כן. לוּ רק רצה. השני, גוי שהיה בעל הכינוי "לאירי לאופ", שחיבתו לטיפה המרה הייתה בעוכריו. הוא היה מוכן לעבוד בכל עבודה ובלבד שיקבל את שכרו מיד. ואז, נחפז אל בית המרזח וקנה בכספו משקה חריף, אך בשל הזמן הקצר שעבד, הספיקה "משכורתו" רק כדי קניית כוסית. למיטב זכרוני, הוא היה מצליח להֹשתכר מכוס יין אחת. חותם את השלישייה דומינגו מ. סנצ'ס, שיכור מוּעד שדגל בגישה מיוחדת כדי להשיג קורת גג ללילה, גם אם מדובר בדרגש מעופש בתא המעצר. דומינגו החל לשתות לשוכרה בשעות אחר הצהריים ותחת עננת האלכוהול קיפץ ודילג ברחובות כשפיו מפיק "מרגליות", הוא נהג להטיח מיני עלבונות בעוברים והשבים בתקווה ששוטרי העיירה יעצרו אותו ויובילו אותו אחר כבוד אל בית המעצר. אני משוכנע שתיאור הדמויות הללו אשר שזורות בזכרוני מימי ילדותי, יאפשרו לקוראי ספרי לחוש את אווירת המקום בו גדלתי. השתדלתי להתמקד במבטו של הילד שהייתי, להישאר נאמן לילד המספר. עשיתי זאת מפני שבבגרותנו אנו נוטים לבחון את העבר בראייה מפוכחת, להעביר ביקורת על אנשים ומעשים ולעתים אף להטיל ספק בהתרחשויות שחווינו. אל חשש, האמת הייתה מאז ומתמיד נר לרגליי, זו האמת שלי שעומדת לרשותי ואני חפץ להנחילה לרשות הרבים.

20